"גדלתי כבת דור שני לשואה, עם אבא שבהשפעתה היה נטול גבולות ואחיזה במציאות", מספרת ערב יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, שיחול מחר (חמישי), המנצחת נעמי פארן, המנהלת המוזיקלית של מקהלות "מורן". "כתוצאה מהטראומות שהוא התנסה בהן במחנות ולא הצליח להתגבר עליהן, שרר אצלנו בבית שקט מעיק עד לגירושים הבלתי נמנעים של הורי, תוך כדי התנגשות בין ההונגריות שלו בצל השואה לבין הבולגריות של אמי עם שמחת החיים ואהבת המוזיקה שקיבלתי ממנה".

פארן, רבת הפעלים, בשנות ה-60 שלה, מקפידה להעביר את מורשת השואה דרך מקהלותיה. מחר, כאמור, ב-19:00 בערב, יבצעו ב"אנו", מוזיאון העם היהודי, בתל-אביב, זמרי שמיניית "ססיליה", מבית מקהלות "מורן", בניהולה המוזיקלי של פארן ועם הסולן גיא פלץ, את יצירתו האופראית של משה רסיוק "הזהו אדם?", בעקבות ספרו של הסופר היהודי-איטלקי ניצול השואה פרימו לוי. 

"ססיליה' זאת השמינייה שבראש שבע מקהלות 'מורן', מילדים עד מבוגרים", מעירה פארן. "הם קבוצת זמרים אוטונומית, בניהול האמנותי של גיא פלץ, אחד מהם ושלי". ואם אתם תוהים מי הייתה ססיליה, אז ככתוב עליה  - בנצרות היא הייתה הקדושה שמגנה על המוזיקאים.  

ובאשר ליצירה שתבוצע מחר בקונצרט?
"זו הצעה שקיבלתי מרסיוק וכך אני אוהבת, לקבל יצירות ישראליות מקוריות. לדבריו, ספרו של פרימו לוי (שפלץ ישיר בקונצרט) השפיע עליו; אגב, גם עלי. הספר הוא עם דגש על נפש האדם ולא על תיאורי השמדה פיזיים. עשרה נגנים ילוו את זמרי השמינייה ביצירה, שהיא בסגנון איטלקי אופראי. אני מעריכה את היכולת של רסיוק להמציא מלודיות יפהפיות".

פארן הקימה במקביל למקהלותיה בלב שדות בעמק חפר, ליד צומת רופין, לא הרחק מביתה במושב בית-יצחק, את "בית לשירה", המארח אוכלוסיות מיוחדות, תוך טיפוח השותפות עם הקהילה. "העם אוהב שירה ואני רואה חשיבות בעידוד חיבורים כאלה", אומרת פארן, כשמן הראוי להקדיש כתבה נרחבת ומיוחדת לבית הזה.

פארן הינה דמות מרתקת בנוף המוזיקלי שלנו. "יש בי אמונה בכוח השירה להשפיע על האדם באשר הוא אדם, בטח על הילדים", היא משמיעה את האני מאמין שלה. "ילדים שגדלים על שירה נעשים בבגרותם לאנשים אחרים מהסובבים אותם, כשהם יוצאים בני-אדם טובים עם כמה סימני-קריאה. השירה בהרמוניה מפתחת הקשבה הדדית וסובלנות אגב ביטול אגרסיות, אם ישנן".

היא גדלה בקרית-אונו, שם ניגנה בפסנתר, גם נשפה בקלרנית בתזמורת המקומית, בניצוח מורה ורבה, אהרן אלקלעי. "המוזיקה, כולל ריקוד בלט, עשתה לי את הכיף של החיים", מצינת פארן, שעם שחרורה משירותה הצבאי כמ"כית בבה"ד 12, כבר הייתה בדרך ללימודים אקדמאיים רגילים, כשגיסתה עצרה אותה בזמן. "אם יש לך כישרון במוזיקה, למה לך לבזבז אותו?", היא שאלה אותה.

נעמי פארן (צילום: עמוס פארן)נעמי פארן (צילום: עמוס פארן)

באמת למה. לפני שהיא למדה ניצוח בבית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה בתל-אביב, היא הוסמכה כמורה למוזיקה, מה שהביא אותה לבית-יצחק, שם נישאה לבן המקום, אלוף משנה במילואים עמוס פארן, אז טייס "אל על" וכעת, ראש הכפר. הם הורים לשלושה, שכשם הצעירה שבהם, מורן, נקראת האימפריה המוזיקלית שהקימה פארן במו ידיה.

אביב גפן הוא המפורסם מבין תלמידיה בהיותה מורה למוזיקה. "אביב מימש את היצירתיות שהעברתי לתלמידים, שכתבו בעצמם טקסטים וגם הלחינו אותם", היא מעידה. "אביב בלט כבר אז ביכולת האלתורית שלו. הוא אפילו לא למד תווים ממש, אלא הכל בא לו מעצמו".

ובאשר ליכולת הקולית שלו?
"כבר בהיותו ילד הוא שר מדויק, אבל עם הגוון המאוד מיוחד שלו. אני זוכרת אותו פיצי כזה, עם גיטרה ענקית בידיו, שלא הפסיק להמציא מנגינות. זה מעורר השתאות לראות לאן זה מגיע".

בלי קשר לשום דבר אחר שנאמר כאן עד כה, מה עם נסיעותייך השנתיות להודו?
"הקורונה הפסיקה לי סופית את הסיפור הזה, כשבהודו הייתי מטעינה את הבטריות האישיות שלי. מבחינתי, זה היה המקום להירגע ולקבל השראה. שם הייתי נפגשת עם עצמי בשלווה. בכל מקום שבו הייתי בהודו שחררתי משהו מאישיותי, תוך חיפוש אחר החופש והאינסוף, בהודו מצאתי את השקט הפנימי שלי, שכה היה נחוץ לי".

אגב, מה פתאום הודו?
"זה התחיל ממפגש עם הבת שלי, הדס, שהזמינה אותי לשם, לאחר שהיא גילתה את פונה תוך כדי טיול במזרח. מאז הייתי יוצאת לשם כמעט מדי שנה, מצוידת בתרמיל, כמו הצעירים ועושה את המדיטציות, הנהוגות שם".

הניצוח על מקהלת "מורן" בטקס חתימת הסכם השלום עם הפלסטינים באוסלו היה שיא הקריירה שלך?
"אחד השיאים, כשהקריירה שלי מתנהלת גם הרחק מהארץ. אז, כשהמקהלה שרה שם את 'זמן שלום', שהלחין יאיר דלאל, עם ילדים פלסטינים, חשבנו שבאה היונה עם עלה הזית והאמנו שהגיע השלום. אם זה עדיין לא קרה, אני ממשיכה להאמין בכך שאין כמו המוזיקה כדי לקרב בין עמים".