כך מתהווה אגדה. שלהי 72'. סערה לא מפתיעה בחזרות על הצגת "אלופי העונה", מאת ג'ייסון מילר, בתיאטרון הקאמרי. כפי שאירע לו לא אחת, התלקחו גיצים בין היי קילוס, במאי יהודי ניו-יורקי גאון אך עם פתיל קצר, לבין שחקניו. השאר, כפי שאומרים, היסטוריה.

"היי פשוט העיף חלק מאיתנו", שחזר לפני שמונה שנים יוסף כרמון, מגדולי השחקנים בישראל, שהלך אמש לעולמו בגיל 88, בראיון אחרון בטרם שקע אל מחלתו. "מאז אני חייב תודה להיי", אמר אז כרמון, או קורמן כפי שקראו לו כולם בחיבה, בהומור הפולני הדק שלו. "הודות לו השתנה כל עולמי המקצועי והאמנותי, כשמההצגה שלו הועברתי לחזרות על הצגת 'יעקבי וליידנטל', מאת חנוך לוין ובבימויו, שם צורפתי לזהרירה חריפאי ולאלברט כהן. מאז נהייתי שחקן שלו עד שנפרדנו ממנו בהצגת 'אשכבה".

"התחברתי אל חנוך מהרגע הראשון", סיפר. "כניצול שואה, יכולתי להתבטא ולהגיב על מה שעברתי דרך הטקסטים שלו, מאז ששיחקתי אצלו את ליידנטל, אדם מאוד פשוט, פקיד עירוני, שעולמו התרבותי מצומצם ובלי הרבה אידיאולוגיות בראש. מאז התמכרתי להצגות שלו עם ההווי המיוחד בחזרות לקראתן, שאליהן חנוך היה מביא דג מלוח ולחם חום. הוא אף פעם לא היה מרים קול, בטח לא צועק. הוא גם לא היה מדגים איך לשחק. רק היה מדבר בשקט. עד היום לא פגשתי במאי כמוהו".

אף כי הקריירה של כרמון הייתה שזורה בתפקידים דוגמת מקבת, פליישר ומיכאל קולהאס, אין ספק שהוא יזוהה תמיד עם תפקידי לוין שלו, בהם צינגרבאי ב"סוחרי גומי", מוטקה צחורי ב"אורזי מזוודות", סולומון ב"סולומון גריפ", פוזנא ב"כולם רוצים לחיות", טייגלך ב"חפץ" וגם איוב ב"ייסורי איוב", תפקיד שלמענו היה מוכן להשיל מעליו את מלוא בגדיו - ומעולם לא התחרט על כך.

כשדילגנו אל החזרות על הצגת "אשכבה", ב-99', שבה הרטיט בתפקיד הזקן, פרץ כרמון בבכי מר, לא בפעם היחידה בראיון הזה. "החזרות להצגה הזאת היו מאוד מצחיקות וגם מאוד עצובות", העיד. "כולנו ידענו שהוא הולך למות, אבל החזרות נמשכו כביכול כרגיל. לחזרות של ההצגה הבאה והאחרונה שלו, 'הבכיינים', כבר היינו מגיעים אליו לתל השומר. חנוך כבר היה במצב לא טוב. הוא שכב במיטה ובקושי דיבר. לא יכולנו להתאפק. היינו הולכים הצידה ובוכים מבלי שיראה אותנו בכך.

"כשהודיעו לנו, שחנוך נפטר, הרגשתי כאילו שאבא שלי מת בפעם השנייה. הוא נספה בטרבלינקה ולא הייתה לו לוויה. לפחות יכולתי לבכות על הקבר של חנוך". 

נפגשתי עם "קורמן" ביום הולדתו ה-80. מכנסיים קצרים. כובע מצחייה נצחי. זיפים על הפנים ומבט חולמני משהו בעיניים. לרגעים התנתקנו מההווה המעורפל והפלגנו בספינת הזכרונות אל ילדותו בראדום שבפולין.

הוא נולד במשפחת בורסקאים אמיד. בן לאחר ארבע בנות. בשלב מוקדם בחייו הסתמן השחקן שבו. יום אחד הוא עטה את מעיל אביו כגלימה, החזיק בידו מקל כשרביט וכך יצא לרחוב, קורא בקול גדול שיר של אדם מיצקביץ', המשורר הלאומי של פולין. המעות שזרקו לעברו השכנים היו "שכרו" הראשון.

האידיליה הזאת נקטעה במהירות, כשהוריו ושלוש מאחיותיו הובלו אל גיא הריגה בטרבלינקה. הוא ואחותו אילנה ניצלו לאחר שהוריו שילמו לגויים על הסתרתם. לימים סגר כרמון חשבון עם המרצחים ומשתפי הפעולה שלהם, כשבהצגת "מיכאל קולהאס", במסע הצגות של הקאמרי בפולין, השמיע הוא, השחקן הראשי, את מונולוג הסיום של שליח האלוהים אל שוחרי הצדק ושונאי הדיכוי בעולם, בפולנית דווקא. "לפולנים הייתה מעורבות רבה בשואה", היה משוכנע.

ב-46' הגיע ארצה עם קבוצת יתומי שואה ונקלט בקיבוץ דגניה ב', שם יוסי הנער למד וגם עבד בלול ובנגרייה. כעבור זמן, כשמהמשק סירבו לאשר לו לצאת ללימודי משחק בסטודיו הדרמטי של הקאמרי, הפסידו שם לא רק שחקן מחונן, אלא גם ...נגר מעולה. 

כרמון הגיע כמעט חסר כל לסטודיו. למחייתו, גיהץ במפעל לבגדי תינוקות, תיקן תריסים, ניקה שטיחים, שטף חדרי-מדרגות וחלם תיאטרון.

בעודו לומד בסטודיו, אירע לו ב-55' מקרה סינדרלה. כרמון הוקפץ בליל כלולותיו לרעייתו הראשונה מתפקידון לתפקיד הראשי של אורלנדו בהצגת "כטוב בעיניכם" במקום כוכב ההצגה, יצחק שילה, שהובהל לבית-חולים. אז קנה את עולמו. ברם, הכיכוב הפתאומי כאורלנדו לא הפך אותו, השחקן הכה לוויני, לשחקן שייקספירי, הגם ששיחק את קלארנס ב"ריצ'רד השלישי", את ברוטוס ב"יוליוס קיסר" ואפילו את מקבת. "אותי, שחקן די נמוך קומה, ראו בדרך כלל בתפקידים עממיים ולא קלאסיים", העיר.

כרמון יצא ב-58' עם מילגה מתיאטרונו ללימודי משחק ב"למדא", בלונדון. אחד מחבריו לספסל הלימודים היה השחקן הקנדי הנהדר דונלד סאתר'לנד, "בחור נחמד עם הרבה הומור ומאוד מוכשר".

כשחזר ארצה ב-61', נענה כרמון לקריאתו של יוסף מילוא להצטרף לגרעין המייסד של תיאטרון חיפה ולעומת שחקנים אחרים, הוא לא התאקלם שם ותוך שנה עזב. "הקימו תיאטרון חדש עם דפוסים של תיאטרון ישן", התריס השחקן שהתעלף בהצגת "אנדורה", מאת מכס פריש, ש"הזכירה לי את מה שקרה לי בשואה".

הוא נקלט חזרה בקאמרי ב-65' ונותר נאמן לו עד הסוף, כיאה לחסיד מוסד הקביעות. אם היה זה חנוך לוין, שסידר לו את הקריירה, הרי כביכול מתחרהו, נסים אלוני, סידר לו את החיים, כששיתף אותו בהצגתו "נפוליון חי או מת", שם הכיר כרמון, בהיות במשבר גירושין מרעייתו הראשונה, את השחקנית והזמרת תמי אשל, בת קיבוץ הזורע ויוצאת צוות ההווי של הנח"ל ושלישיית "בנות חוה".

"כשנסים הביא את תמי כדי שתשיר ותפזז בתפקיד פונצ'ינלה הכחולה, הגם שלא חסרו שם חתיכות אחרות, התאהבתי בה, בת הקיבוץ הצנועה, מתעלם מפער 17 השנים בינינו", סיפר. "'אל תשכחו שחיתנתי אתכם', היה אלוני אומר".

תפקיד הזקן ב"אשכבה" היה תפקידו הגדול האחרון של כרמון - שריגש גם בקולנוע ובטלוויזיה - כולל ארבעה סיורי הצגות בסין. "הסינים התלהבו והיו בטוחים שחנוך כתב את המחזה על סמך ביקור אצלם", העיד. "היה עלינו לשכנע אותם, שהוא מעולם לא ביקר בסין וכתב את המחזה בעקבות צ'כוב".

ותפקידך הבא? - שאלתיו.

"מספיק, עכשיו לנוח", השיב.

אם היו נותנים לך לנהל תיאטרון? - הוספתי ושאלתיו לסיום.

"הייתי זורק את המפתחות לכנרת ונוסע לשווייץ", ענה בשובבות-מה והסביר: "כי אין בארץ מספיק כסף בשביל תיאטרון".

כשעמדנו להיפרד, הוספתי קושייה - אם יבוא אליך שחקן צעיר ויבקש את עצתך?

"אז אייעץ לו לבחור במקצוע אחר", סגר עניין כשבעיניו מבט מצועף בדוק של עצבות. "שחקן זו עבודה קשה, שדורשת אותך 24 שעות ביממה ועליך להקריב את חייך בשבילה".