האם יש העצמה נשית במוזיקה? - עובדה! לכך חותרות הסופרנו סיון גולדמן, יוזמת "הקול הנשי", זמרת אופרה וקונצרטים, בעלת רפרטואר רחב, מהתקופה הקלאסית ועד למוזיקה בת-זמננו והפסנתרנית שירה שקד, שתי מוזיקאיות בעלות רקע בינלאומי ומניפה סגנונית רחבה, שבמסגרת "פסטיבל אשה", בתיאטרון חולון מזמינות את הקהל לצאת עמן מחרתיים, ה-8 בחודש, במופען "הקול הנשי", למסע מוזיקלי מפתיע בין יצירות של מלחינות מהמחצית השנייה של המאה ה-19 ומתחילת המאה ה-20, שאיכשהו נדחקו אל ים השכחה.
"מדובר במלחינות, שהיו בעלות מעמד בשעתן ומשום מה במאה השנים האחרונות הן פשוט נמחקו מהתודעה", מוחה שקד. "את זה אנחנו מבקשות לתקן".
"בעולם אוטופי בכלל לא היינו נדרשות להעצים את הקול הנשי", מוסיפה שקד. "מבחינתנו, המצב האולטימטיבי יהיה כשלא נצטרך לבנות תוכנית קונצרטים תחת הכותרת הזאת. אבל לצערנו היצירות של המלחינות המדוברות לא כל כך מנוגנות עדיין באולמות הקונצרטים, לדאבוני, כולל בהופעות שלי מאז ילדותי, כשניגנתי המון באך, בטהובן, שוברט וברהמס, אך לא את היצירות של המלחינות".
את מכה על חטא?
"כן, אני מכה על חטא בדיעבד. כמו אחרים, לא חיפשתי את היצירות של המלחינות, שלמעשה לא אמור להיות שוני ביניהן לבין יצירות של מלחינים".
"אגב, הקיפוח איננו רק מהתקופה האחרונה. אם נקפוץ לגרמניה של ראשית המאה ה-19, פאני מנדלסון הייתה מלחינה ענקית בשעתה, אבל בשלב מסוים עמדו הוריה על כך שהזרקורים יופנו לאחיה הבכור פליקס וכך היה. או המלחינה האמריקאית איימי ביץ', שבעלה הרופא הגביל את מספר הרסיטלים שלה לשניים בשנה ועד שהוא טרח למות, היא פעלה תחת האיסור שלו".
כותרת האירוע מחר "מלחינות שנשכחו", או הושכחו, איננה נוגעת לשתיים מהמלחינות, שאינן מקופחות בביצוע יצירותיהן - פאני מנדלסון וקלרה שומאן. האחרות בתוכנית מחר הן פולין גארסיה ויאדו, מלחינה צרפתייה ממוצא ספרדי, שבבסיסה הייתה זמרת; איימי ביץ', מלחינה-פסנתרנית אמריקאית; רבקה קלארק, מלחינה-ויולנית בריטית ולילי בולאנז'ה, מלחינה צרפתייה, אחותה של מורת הפסנתר הנודעת נאדיה בולאנז'ה.
בת 40, שקד. תל-אביבית. עם הפסנתר מגיל ארבע. בת להורים מתחום המחשוב, לא מוזיקליים, כדבריה. סיפור הגילוי שלה - קלאסי. אחותה הגדולה רצתה פסנתר, שלבסוף עבר אליה בטרם ידעה קרוא וכתוב. ההייתה ילדת פלא? - "כנראה, שכן". לאחר לימודיה באקדמיות למוזיקה בתל-אביב ובירושלים, היא סיימה את לימודי הדוקטורט שלה באוניברסיטת סטוני ברוק, בניו-יורק.
שקד חברה למלחין שלומי פריג' בשני אלבומים, שבהם המשורר נתן זך, שכנו דרך אגב, הקריא משיריו. "הוא היה טיפוס לא פשוט", היא אומרת עליו בנימה מחויכת. "למעשה, הוא לא היה קל, אפילו קריזיונר, אבל הוא היה אמן גדול של מילים".
האמנם פסנתרנית קלאסית שכמותך השתתפה באלבום-מחווה לפראנק זאפה? את גם רוקיסטית?
(צוחקת) "התחתנתי עם ארז קריאל, נגן בוזוקי שיש לו הרכב שנקרא 'לא דובים', שעושה משהו שמתקרב לפאנק ים תיכוני. ארז הוא מהמעריצים המושבעים של פראנק זאפה".
כמוזיקאית קלאסית, כשאת מנגנת את שיריו, זה לא בבחינת חילול הקודש?
"לא, ממש לא! אני לא מגדירה את עצמי כנגנית קלאסית בלבד. אני אוהבת מהכל ויודעת שזה לא שכיח".
"מהכל"?!
"כן, חוץ מג'ז".
לעומת פראנק זאפה, יש לך שיתוף-פעולה עם חלילנית הבארוק עדית שמר.
"לשתינו יש הרכב שנקרא 'דואו-ליריק', שנוצר בתיווכו של עודד זהבי. כשהוא כתב לה יצירה, הוא נתן לה את שמי כמי שניגנה מיצירותיו. נוצר בינינו חיבור מיידי".
מה הקשר שלך לכנר הנודע מקסים ונגרוב?
"ההורים שלו, שחיים בארץ וההורים שלי חברים מאוד טובים מאז שהם היו בקשר עסקי לגבי איזה עניין. בעקבות הקשר הזה היו לנו מספר הופעות משותפות".
שקד, אם לתום, בן שש וחצי ואסף, בן שלוש. האם גם ילדיה מתחילים לנגן בפסנתר בגיל ארבע?
"לא! (בהומור) אני לא בטוחה שאנחנו חולקים אותו די.אן.איי. כשאני רק מתחילה לנגן מספר צלילים בפסנתר, זה מלווה באמירות כמו 'אמא, תסגרי את הפסנתר!', או 'את עושה חור בראש!' למזלי, כשהם בלימודים, אני יכולה לנגן בלי הפרעה. מבחינתם, הפסנתר לוקח את אמא מהם..."