ר' שלמה אבן-גבירול לא חלם לקבל מתנה כזאת לציון אלף שנה באחרונה להולדתו. זאת, כשאל הפיוט הידוע והאהוב שלו, "שלום לך, דודי", שנכתב מנקודת מבט גברית ועוסק בעיקר ביחסים בין האדם לבורא, צורפו תחת הכותרת "עד שתחפוץ" שני בתים מנקודת מבט נשית בהשראת שיר השירים. על כך אחראי הרכב "טנדו" (יחד בארמית), שבמרכזו האחיות שני ויהלה לחמיש, זמרות-פייטניות שהן בדרכן לאלבום-בכורה, שיופיע הקיץ ובו משתלב הפיוט הקלאסי עם סגנונות אחרים.

"אנחנו מעין קיבוץ-גלויות", מספרת שני (35). "אמא שלנו, מרצה לאנגלית, עלתה בגיל 18 מאנגליה ואבא שלנו, מורה למתמטיקה בגמלאות - צבר, חזן ופייטן, בן למשפחה שעלתה מלוב. גדלנו באשקלון בבית דתי לאומי מוזיקלי, שממנו היינו יוצאות להופעות עם אמא וסבתא. אני - מגיל שבע ויהלה - אחריי. בשבילנו זה היה משהו רגיל, לא דבר יוצא מהכלל".

שני, הנשואה מבין השתיים, אם לשלושה, מתגוררת בצור-הדסה, עוסקת בבימוי תיאטרון קהילתי ולומדת באוניברסיטה העברית לתואר שני במוזיקה יהודית. לדבריה, יש ביניהן חלוקת עבודה בהרכב. "מבינינו אני עם הכובע הניהולי, אחראית על הלוגיסטיקה ועל התיאומים ואילו יהלה אחראית על הפן המוזיקלי", היא מספרת.

יהלה (31), תושבת ירושלים, היא בוגרת האקדמיה למוזיקה ובעת לימודיה שם החלה לעסוק בפיוטים. "הייתי מעורבת בכל מיני פרויקטים מוזיקליים, אבל הרכב 'טנדו' הכי מרגש אותי ובו אני הכי מושקעת", היא מעידה. "אם בדרך כלל כשמקליטים פיוטים, מתרכזים בכאלה שבאים מאזור מסוים, אצלנו זה פסיפס - ממרוקו ומאירן עד ברסלב וחב"ד, תוך שילוב מזרח ומערב".

הן שומרות מצוות, אך מופיעות בפני  קהל מעורב. "הנושא הזה מעצבן אותי", אומרת שני. "לא פעם היו ששאלו אם אפשר להזמין הופעה של 'טנדו' בלי קולות הנשים, או שלפחות הן לא ישירו סולו".

"יש הדרת נשים בתחום, אם כי לדעתי בשוליים", קובלת יהלה. "גדלנו בבית דתי, שבו נשים שרו כל הזמן וזה היה לגמרי טבעי. מי שלא מקבל אותנו, ממילא לא יבוא להופעה. אנחנו מברכות על היש ושמחות עם הקהל שבא לשמוע אותנו. מי שלא בא, הפסד כולו שלו".

ההפקה המוזיקלית של "טנדו" נתונה בידי אוריאל ויינברג, שגם מלווה בחליל. מבחינת השתיים, הוא חבר-ילדות "מאז שהמשפחה שלנו עברה למרכז-שפירא". "מתוך היכרות איתו מאז לא יכולנו לחשוב על מישהו אחר, שיביא צורת הפקה שתתאים לנו", מעירה יהלה.

האלבום שלהן יופיע כמקובל כיום במתכונת דיגיטלית. שני מבטיחה שאת מקום החוברת שהייתה מצורפת לתקליטור יתפוס פודקאסט ובו יהיה כל המידע הנחוץ, כולל סיפורה של דיאמנטינה, הסבתא-רבתא שלהן, שכינויה בפיהן, "סבתונא", הפך לשם הפרויקט שלהן.