שָׁמְעָה הוא שמה התימני של הסבתא של היוצרת והזמרת ניבה הראל. שָׁמְעָה, הוא גם שמו של המופע שיצרה הנכדה, המבוסס על מפגש מחודש שלה עם שורשיה התימניים.
"אני מעוררת לחיים חדשים את שירת נשות תימן, ומטמיעה בשירה העתיקה השפעות מוסיקליות ממזרח מערב, טורקיה ואפריקה ומוסיקה בלוז ונשמה. מעין פיוז'ן תימני", אומרת הראל. המופע יעלה ביום חמישי (12.5) על בימת הקונפדרציה בירושלים בניהולו של אפי בניה.
בחיפושיה אחר שורשיה התימנים שבה ניבה הראל אל הסיפור המשפחתי. סבתא של ניבה, שבילדותה היתה מאד מקורבת אליה, עלתה מתימן לארץ ישראל ועם כניסתה לארץ שונה השם שנתנו לה הוריה 'שמעה' שפירושו "אור הנר", לשם "שושנה" שנתן לה פקיד העליה. וכך זה נשאר.
"את שמה המקורי של סבתא 'שמעה', שמעתי רק ברגעים נדירים כשסבא היה פונה אל סבתא, אשתו, בחיבה ובשעת חיזור. סבי, אברהם דהרי ממוצא תימני, נולד בארץ והיה פעיל בתנועת העבודה והכשרת הישוב. בביתו הוא הקפיד מאד על השימוש בשפה העברית ואסר על משפחתו לדבר בתימנית. תימנית נשמעה רק ב'קידוש' או כשלימד את ילדיו ונכדיו את הדרשה לבר המצוה" נזכרת הראל. "זה לא שהוא התכחש לשורשיו התימניים, סבא רצה להיות ישראלי וציוני והקים בית ישראלי מגוון. סבתא הכינה פסטות, גיפלטעפיש, וקניידלך בתוך מרק תימני. מהמטבח התימני היא הכינה מאכלים בסיסים כמו ג'חנון, קובנה, חילבה וסחוג".
ניבה הראל, 52, גדלה באבן יהודה. בשנת 1974 כשהיתה 4.5 אביה, זכריה הראל ז"ל נהרג בעת שירות מילואים. "באזכרות ובימי זיכרון, המבוגרים והזקנות התימניות היו בוכים כשראו אותי, הייתי מציבה חיה לאבי" היא אומרת.
"אבי היה תימני אסלי, לו חי את חייו סביר להניח שהיינו משפחה תימנית מסורתית. לאחר שנהרג, אמי שבאה מבית ליברלי נתנה את הטון וכך היא גידלה אותנו שני הילדים, עם שירים עבריים וברברה סטרייסנד. מגיל שש למדתי לנגן פסנתר קלאסי. הייתי תולעת ספרים, העדפתי לצלול לתוך קריאת ספר מאשר לשחק בשכונה עם הילדים. את ההשראה כתיבה קיבלתי מאבי שכתב שירה. שנה לפני שנהרג הוא כתב לי שיר" היא משתפת.
לאורך השנים התרחקה הראל משורשיה התימנים המוסיקליים. לדבריה, מאז היותה בת 17 היא עוסקת בשאלות קיומיות וחוקרת את מקומה כאדם וכאשה. בגיל 23 יצאה למסע חיפוש באמצעות הרפואה הסינית ויפאסנה והפילוסופיה של בודהה. היא כותבת שירה פואטית שמתפרסמת בפייסבוק ובקרוב עתידים שיריה להתפרסם בספר "ניבה דג עם כנפיים". "זו תקופה בחיי שבה אני מממשת את המתנות היצירתיות בהן זכיתי. אני מוציאה לעולם את השירה הכתובה והמושרת שלי, מעבירה סדנאות שירה 'עד שקול כולך יישמע', מקליטה את הפודקסט 'מסרים של אהבה', ועוברת בשנים האחרונות תהליך התגלות שקשור בקול שלי".
לראשונה בגיל 35 דווקא מתוך ריקנות עמוקה שחוותה, כעדותה, הופיע בתוכה הקול שמבקש להישמע והיא החלה לשיר. "התחלתי להשמיע קול בקטנה. לאט לאט צעדתי את הדרך במוסיקה. בתחילה הופעתי בצמד עם שירים מקוריים שלי שחברה הלחינה. יצרתי מופע מיסטי ג'אז, עם ג'אז רך. שרתי מה שאני אוהבת בלי ללמוד והתפתחתי תוך כדי תנועה ואז התעוררה הכמיהה לגעת בשורש התימני שלי".
בעקבות כך, הראל הקליטה באולפן סקיצה של הפיוט התימני המוכר "סַפְּרִי תַמָּה" - "סַפְּרִי תַמָּה תְמִימָה/סַפְּרִי נָגִיל בְּתֵ'ימָא סַפְּרִי נָגִיל בְּתֵימָא
בַּת מְלָכִים הַחֲכָמָה/אָן מְקוֹמֵךְ סַפְּרִי לִי, אָון מְקוֹמֵךְ סַפְּרִי לִי"... ובהמשך פגשה את גיל רון שמע, יוצא להקת "שבע". "כמלווה המוסיקלי שלי הוא התעקש שהכיוון שלי יהיה שירה תימנית ועודד אותי לחקור את שורשי", היא מספרת.
בהשראתו ובעידודו היא הלכה ללמוד מוסיקה ערבית במקאמאת "באקדמיה למוסיקה מן המזרח" בצפת. ובמקביל ועדיין היא תלמידתה לשירת נשים של גילה בשארי. "גילה היא אשה רוחנית שמכירה את כל הפיוטים והתפילות, ולא רק את שירת הנשים. היא מלמדת אותי את השורשים שלי. דרכה אני שבה הביתה ולומדת מה שסבתא שלי לא לימדה אותי ומה שאמי ואחיותיה לא ידעו על התרבות שלהן".
אחת המחמאות להן זוכה ניבה הראל מופקת מפיהם של אלה המשווים את שירתה לזו של עופרה חזה. "עופרה חזה היתה זמרת מדהימה וענקית, אבל היא לא היתה ההשראה שלי. רק כאשה בוגרת הבנתי איזו מתנת קול היתה לה, הרבה מעבר לקול יפה. היא יהלום. אני נבוכה מההשוואה אליה ומאושרת שלאחר שנות התכחשות והדרה של כל סממן תימני, אני שבה לשורשים ומרגישה הכי בבית".
ממי שאבת השראה?
"בעיקר מזמרות ג'אז ומוסיקה כאסחיסיטית. שמעתי את קיית בוש ושיניד אוקונור, את 'לד זפלין' ו'דיפ פרפל'. במיוחד היו אהובות עלי זמרות בלוז וג'אז בהן בילי הולידיי ונינה סימון. הרגשתי יותר אפריקנית מתימניה. אגב, לצמד הראשון שלי קראנו 'מקדה', כשמה של מלכת שבא".
מה מייחד את שירת נשות תימן?
"בניגוד לשירת הגברים שהיתה שירת קודש ופיוטים, שירת געגוע לארץ ישראל. הנשים התימניות שרו את ועל המציאות. הן שרו את הכאב שלהן, על אהבות נכזבות, שירים של נשים שנמסרו בילדותן לבית הבעל תמורת רכוש, מוהר ונדוניה. כך זה נמשע למשל בשיר 'יאמה או יאבה' –"אמי ואבי איך יכולתם למוכרני. מיכרו הבקר והצאן וכל ההון יפדני'. את השיר העצוב הזה הנשים רוקדות בטקס החינה, שהיה טקס לנשים בלבד. מדהים לגלות דרך השירים את העושר ששרר בעולמן הרוחני והרגשי של נשות תימן. הן לא נטשו את האמונה והאופטימיות בגלל גורלן. האמונה נתנה להן כוח לקיים את הגורל. בנוסף יש בשירים שלהן מוטיבים רבים מהטבע".
אילו סבתא שמעה-שושנה היתה בקהל מה היא היתה אומרת?
"אני יכולה להגיד שיוצאי תימן שצפו במופע וגם ברשתות החברתית מגיבים בהתרגשות ובהודיה וגופים של מורשת תימן מחבקים אותי ואת שירתי. קורים לי דברים מבורכים, כיוצרת שפגשה את השורש שלה ומביאה את האמת הזאת לבמה זה הפיוז'ן שלי. אני יוצקת לתוכי את הזיכרון הזה ומביאה לתודעה את סיפורן הנשים האלה מפעם, וזה לא מאד רחוק אלה הסבתות והסבתות רבתא שלנו, ויש עדין ילדות שזה מצבן. לשמחתי אנחנו נגאלנו".
"שמעה"
ניבה הראל שירה וגיטרה
גיל רון שמע - ניהול אמנותי והפקה מוסיקלית
מעיין דוארי – כלי הקשה
גלעד וייס – כלי מיתר
שני שביט - בס
יום חמישי ה-12.5 ב-20:30
בית הקונפדרציה, ירושלים, בניהולו של אפי בניה