תמוז / "סוף עונת התפוזים" (1976)
צילום: ז'ראר אלון
עיצוב גרפי: ציונה דוידוביץ'
להקת הרוק המיתולוגית שהקימו שלום חנוך (שירה, גיטרה אקוסטית), אריאל זילבר (שירה, פסנתר וקלידים), יהודה עדר (גיטרות), איתן גדרון (גיטרה בס) ומאיר ישראל (תופים) הוציאה לאור רק אלבום אחד, ב־23 בפברואר 1976. הוא הציג את הלחנים הרוקיים המתקדמים של חנוך וזילבר, ביחד ולחוד, והיה לשיתוף הפעולה הראשון והאחרון בין השניים. השירים המופיעים בו הפכו לקלאסיקה: "סוף עונת התפוזים", "מה שיותר עמוק יותר כחול", "לא יודע איך לומר לך", "הולך בטל" ו"ככה את רצית אותי".
בהתאם לשיר הנושא, שם האלבום ושם הלהקה נכתבו בעטיפה בצבע כתום, כשחברי הלהקה מצולמים בשחור ולבן וחנוך אוחז בידו בתפוז. "התמונה צולמה בבית של דן בן־אמוץ ביפו, שעוצב בסגנון ערבי והשקיף לים", משחזר יהודה עדר. "ישבנו ליד השולחן, לפי רעיון של הצלם ז'ראר אלון, שגם הביא את התפוז. ז'ראר ידע בדיוק מה הוא רוצה, ורואים שזו תמונה מתוכננת". "לא הבנו מה ז'ראר עושה", מספר מאיר ישראל. "הוא ביים וצילם אותנו. אנחנו בעיקר בעיקר נהנינו מהביקור בביתו של דן בן־אמוץ".
אביב גפן / "זה רק אור הירח" (1992)
צילום: רלי אברהמי, ציור: רן בר־לב
עיצוב: איה ברנהרד־רבסקי
אלבום הבכורה שהציג לעולם את אביב גפן בן ה־18 נחל כישלון חרוץ עם צאתו: רק 200 עותקים נמכרו ממנו. השירים שבו - בהם "מיליארד טועים", "אמש", "שנינו שווים" ושיר הנושא שהטביע את המונח "ילדי אור הירח" - עוררו סערה, שכן עסקו במוות, התאבדות, אלימות, סמים ויחסי מין.
בדומה להלך הרוח באלבום, גם העטיפה עוצבה בצורה קודרת ומלנכולית. פניו של גפן מתנוססים עליה, כשהוא מאופר, לוק שהפך לסמל מסחרי עבורו. עיצב את העטיפה מי שעיצב את כל העטיפות, חבר נעוריו רן בר־לב. צילמה רלי אברהמי, שעבדה כצלמת עם חברת הד ארצי, שהפיצה את האלבום.
"כשקיבלתי מהד ארצי את המשימה, אביב היה בתחילת דרכו, עוד לפני שיצאו החומרים שלו לרדיו", מספרת אברהמי. "פגשתי צעיר מקסים, ציני, שופע יצירתיות ובעיקר דעתן. יצאנו ביחד לשלל לוקיישנים, בין היתר למפעל תע״ש הנטוש בדרך השלום בתל אביב, לא רחוק מהבית שלי. צילמתי אותו גם בסטודיו המאולתר שהקמתי אצלי בבית. באופן די יוצא דופן לגבי מצולמים, הערותיו הוויז'ואליות היו נכונות. הקשבתי, הפנמתי והערכתי את הדעתנות. היה לי לעונג רב ללכת לצדו מתחילת הדרך. אביב, בנאמנות, המשיך לעבוד איתי יחד הלאה. ובמשך כמה ימים בלונדון, תוך כדי הקלטת אלבום חדש, תיעדתי אותו, את הלהקה וגם את אילנה".
מוניקה סקס / "פצעים ונשיקות" (1995)
צילום: רונן ללנה
עיצוב: רועי אבנטוב ורענן אליזוב
מוניקה סקס הייתה אחת מלהקות הרוק המצליחות בשנות ה־90. אלבום הבכורה של פיטר רוט, יהלי סובול, שחר אבן־צור ויוסי חממי, זכה להצלחה מיידית והשירים שבו - בהם "פצעים ונשיקות", "מכה אפורה" (שהפך לשיר הפתיחה של סדרת הטלוויזיה "פלורנטין") ו"על הרצפה" - הפכו ללהיטי ענק.
עטיפת האלבום מראה אישה, ללא פניה, לובשת קפוצ'ון אפור שעליו מודפסים סמל הלהקה ושם האלבום. "בילדותי שיחקתי כדורסל באגודת מכבי תל אביב, תשע שנות חיים בקבוצה שהשאירו חותמן", מספר שחר אבן־צור. "לקראת צאת האלבום הראשון, כשחיפשנו רעיון ללוגו ולעטיפת האלבום, מיד חשבתי על הקשר בין הקבוצה ללהקה. בהשראת הקפוצ׳ון האהוב עליי באותם ימים של השיקגו בולס, קבוצת הכדורסל הטובה בעולם אז, יצרנו את הקפוצ׳ון הזה ואת הלוגו של הלהקה, שמלווה אותנו עד היום.
"עשיתי סקיצה, צילמתי בפולרואיד והראיתי לחיים שמש (ראש המחלקה העברית בהד ארצי - ד"פ), הוא אישר מיד. את הלוגו על הקפוצ׳ון הדפסתי בחנות בדיזנגוף סנטר ועוד באותו שבוע הרקמה התפוררה. רגע לפני הצילומים צבעתי את החלקים החסרים בטיפקס, ככה זה צולם ולאחר מכן תוקן על המחשב".
שלמה ארצי / "ירח" (1992)
צילום: ציפי מנשה ודניאל חכים
עיצוב: שרון מורו
אחרי כישלון "כרטיס ללונה פארק", חבר שלמה ארצי למפיק המוזיקלי יהודה עדר להקלטת "ירח", שסימן שיא בקריירה שלו. היו בו שלל להיטים, בהם "כמו אז", "תגידי", "אני בא" (עם עמיר לב), "ואלס בחמש ושלושים" ו"פעם תורי ופעם תורך". "רציתי לעצב עטיפה ששלמה לא יהיה המוטיב המרכזי בה", אומרת המעצבת שרון מורו. "אבל אז למדתי שבעולם התקליטים, לצילום של האומן המשתנה עם הזמן חשיבות רבה בקשר המתמשך עם הקהל. אז בפס צדי צר, בצילום שחור־לבן, שלמה נוכח אבל הירח הוא הנושא.
"ירח היה הזדמנות נהדרת להשתמש בהעתק מהגרפיקה שהייתה חרוטה על 'דיסקית פיוניר' - לוח אלומיניום שהוצמד לחלליות פיוניר ומטרתו להעביר מסר מהאנושות למקרה שגורם תבוני כלשהו בחלל יפגוש בה. היא כללה איור נאיבי ובסיסי של גבר ואישה, מבנה כללי של מערכת השמש ומיקום כדור הארץ בתוכה. ספק אם חוצן כלשהו יכול יהיה להבין מזה משהו.
"הדיסקית, בקו צהוב על רקע עננים לבנים, אינה הדבר הראשון שרואים בעטיפה, אלא בונוס עבור מי שישב והאזין לדיסק כשהעטיפה בידו, קורא את המילים. זו פריבילגיה שהייתה קיימת למעצבים ונעלמה בעידן הקבצים הדיגיטליים. באותו זמן היתי מעצבת עצמאית צעירה, וזה היה כבוד גדול כששלמה הזמין אותי לעצב עבורו עטיפה לאלבום החדש שלו".
כוורת / "סיפורי פוגי" (1973)
עיצוב גרפי ואיור: איתמר ניומן
אלבום הבכורה של כוורת בישר על מהפכה בתרבות הפופ־רוק והיה מאלבומי הנונסנס המשפיעים בארץ. עם שירים כמו "המגפיים של ברוך", "שיר המכולת" ו"פה קבור הכלב", הפכו שבעת חברי הלהקה - דני סנדרסון, גידי גוב, אלון אולארצ'יק, אפרים שמיר, יצחק קלפטר, יוני רכטר ומאיר ("פוגי") פניגשטיין לסטארים.
מלאכת עיצוב העטיפה הופקדה בידיו של איתמר ניומן, שהיה אז בן 18, חייל בלהקת הנח"ל. "היינו אז רק ילדים", אומר ניומן. "דני סנדרסון היה אז מפקד להקת הנח"ל כי חתם שנה קבע. כשהוא הציע לי לעצב את העטיפה לתקליט של כוורת, הוא נתן בי אמון מלא וזה מעיד על התמימות שלו.
"העטיפה לבנה מפני שהיה חשש שעטיפה צבעונית תעלה הרבה כסף. האיור היה התרשמות שלי מהדמות של פוגי ומי שייצג עבורי את הדמות הזו היה אלון אולארצ'יק, משהו בשפת הגוף והשערות הארוכות שלו. כבחור צעיר הושפעתי מהאומנים הירונימוס בוש ופיטר ברויגל האב, וזה בא לידי ביטוי בעטיפה.
"לפני כמה שנים פנו אליי מרשות הדואר וביקשו רשות להשתמש בעטיפה לבול בסדרת מחווה למוזיקה הישראלית. הם אמרו שאין להם תקציב. 'לא נורא', אמרתי, 'גם פשנל לא שילם לי על האיור ב־1973'. סדרת הבולים יצאה, ולפני שנה בערך בהד ארצי החליטו להוציא מחדש את 'סיפורי פוגי' על גבי תקליט ויניל. והם פנו אליי ואמרו שאין להם תקציב. 'לא נורא', אמרתי, 'אני מחכה שהדואר ישלם'. בקיצור, 50 שנה אני מחכה שמישהו ישלם על העטיפה הזאת".
השלושרים / "השלושרים" (1969)
צילום: אלונה איינשטיין
עיצוב: דוד טרטקובר
השלושרים, הרכב שהקים בני אמדורסקי והיו חברים בו גם שלום חנוך וחנן יובל, פעל תקופה קצרה והוציא אלבום אחד. האלבום הזה, פרי לחניו של חנוך שהיה אז בראשית דרכו, סיפק להיטי נצח, בהם "לו הייתי פיראט", "ציף ציף מעל הרציף", "צרות טובות", "האוהבים את האביב".
"מכונות המזל הרבות שראיתי בלונדון הטמיעו בי את הרעיון לעטיפת האלבום, ובני אמדורסקי, מולו התנהלתי, אהב את הרעיון", אומר המעצב דוד טרטקובר.
"הייתי ממש צעיר, חסר ניסיון ובלי זכות לתגובה", אומר חנן יובל. "האמנתי בבני אמדורסקי שהפיק, באלונה איינשטיין שצילמה וכמובן בטרטקובר. לא חשתי שאני חלק ממשהו ענק שקורה, אלא בדיעבד".
אריק איינשטיין ושלום חנוך / "שבלול" (1970)
צילום: אלונה איינשטיין
עיצוב: דוד טרטקובר
שיא העבודה המשותפת של אריק איינשטיין ושלום חנוך היה פסקול הסרט "שבלול", שנחשב לנקודת מפנה ברוק הישראלי, מבחינה טקסטואלית, מלודית וקונספטואלית עם השירים "קח לך אישה", "למה לי לקחת ללב?", "אל תוותרי עליי", "מה שיותר עמוק יותר כחול" ועוד ועוד. על עטיפת האלבום עשה איינשטיין צעד שלא נעשה עד אותו זמן בארץ: הוא, הזמר המוביל בישראל, בחר להצטלם יחד עם חנוך, מלחין שיריו הצעיר, ולחלוק עמו את הקרדיט - צעד שמעיד על האישיות והכבוד בין השניים.
"כשאריק איינשטיין, צבי שיסל ובעז דוידזון הקימו את חברת ההפקות הגר, הם סידרו לי חדר במשרדם ועבדתי איתם צמוד על העיצובים", משחזר טרטקובר. "שבלול היה צילום נהדר של אלונה איינשטיין ועבודה יפה מאוד. הייתי אומר שהיחס בין שניהם, כפי שמשתקף בתמונה, הוא אפילו קצת הומו־אירוטי".
מלכת אמבטיה / "מלכת אמבטיה" (1970)
עיצוב: דוד טרטקובר
המחזה הסאטירי "מלכת אמבטיה", של המחזאי חנוך לוין שהוצג בתיאטרון הקאמרי באפריל 1970, עורר סערה. הוא ייצג את התנגדותו של לוין למלחמת ששת הימים וחזה את הבעיות המדיניות העלולות להיגרם בעקבות תוצאותיה. בשל ההתנגדות הציבורית לתכניו, ירד המחזה לאחר חודש וחצי, אבל התוכנית להוציא לאור את שירי המחזה לא נגנזה.
"זו העבודה שאני הכי קשור אליה", אומר המעצב טרטקובר. "בעטיפה מופיע תצלום מאמר על 'מלכת אמבטיה', שפורסם בעיתון 'מעריב' ובו המבקר קורא לנקוט באלימות ולהטמין את ראשו של חנוך לוין בצואה. זה משהו שלא היה עובר בשום מקום, אבל חנוך התלהב מהרעיון להפוך את הטקסט לעטיפה".
מתי כספי / "מתי כספי" (1976)
צילום: ז'ראר אלון
עיצוב: דוד טרטקובר
עטיפת אלבום הסולו השני של מתי כספי - פעמון על מה שנראה כמו קיר של בית ועליו שמו של האומן - הביאה לכך שהאלבום נקרא גם "תקליט הפעמון". הוא כלל להיטים רבים, בהם "ברית עולם", "לא ידעתי שתלכי ממני" ו"הנה הנה".
"מתי ואני השקענו מחשבה משותפת ועברנו תהליך ארוך כדי למצוא עטיפה שתעביר את המסר של האלבום ותמשוך תשומת לב", אומר טרטקובר. "הבאתי מהבית פעמון, והצלם ז'ראר אלון צילם אותו על רקע קיר על גג של בית בתל אביב".
צלילי העוד / "להקת צלילי העוד" (1975)
עיצוב: סטודיו נס
אלבום הבכורה של להקת צלילי העוד, מחלוצות הזמר הים תיכוני בישראל עם הסולן רמי דנוך והגיטריסט יהודה קיסר, נחשב לאחד האלבומים המהפכניים ששמו את הז'אנר המסולסל על המפה בשנים שבהן נדחק לשוליים.
האלבום הורכב ברובו מגרסאות כיסוי לשירים שכיכבו בחפלות בכרם התימנים: "חנה'לה התבלבלה", "איילת חן", "שלום לבן דודי" ועוד.
על עטיפת האלבום של הלהקה המתחרה, צלילי הכרם, התנוססו תמונות חבריה דקלון ומשה בן מוש. חברי צלילי העו" הסתפקו באיור של נרגילה, עם דמויות תימניות מאוירות לבושות בלבן.
"הלהקה כבר הצטלמה והתמונות שלנו היו מוכנות, אבל לבסוף הקשבנו לגרפיקאי ולמפיקים שלנו, 'האחים אזולאי', שהמליצו על עטיפה אותנטית עם איורים", אומר רמי דנוך. "לקח להם זמן לשכנע אותנו. בהתחלה קיבלנו את זה קשה, אבל בסוף זה תפס. כל המראיינים שאלו אותנו קודם כל על העטיפה. כולם התפעלו מהגרפיקה".
תיסלם / "רדיו חזק" (1981)
צילום: ז'ראר אלון
עיצוב: פאט מקג'ברן
כשיצא אלבום הבכורה של תיסלם - עם הלהיטים "תנו לי רוק'נרול", "לראות אותה היום", "מעשנים ביחד" ו"תפסיק לכוון אליי" - עוררה העטיפה סערה בשל תצלום של גבה של אישה ערומה, הניצבת אל מול חברי הלהקה, שנראים אדישים למראה.
"הגיעה לסטודיו דוגמנית ביישנית בשם פנינה. היא לא הייתה עירומה, בפועל הדביקו לה ניירות דבק על הגוף, ככה שלא ראינו שום דבר", סיפר חבר הלהקה, יזהר אשדות בראיון שהעניק לפני מספר שנים. "היינו צעירים מאוד ואהבנו חליפות, אז החלטנו ללבוש אותן לצילומי העטיפה. היום עטיפה כזו לא הייתה עולה על הפרק, זה סקסיסטי מדי. אז היינו בתחילת הדרך ועשינו מה שז'ראר רצה". במהדורה המחודשת שיצאה בשנה שעברה לציון 40 שנה לאלבום, החליטו חברי הלהקה להלביש את האישה בשמלה כסופה, צעד שעורר ביקורת בקרב המאזינים.
צביקה פיק / "פיק" (1973)
צילום: בן לם, עיצוב: אתי מלמן
אלבום הסולו השני של המאסטרו צביקה פיק המשיך לבסס את מעמדו כאומן חדשני ופורץ דרך, והניב להיטים שהוא היה חתום עליהם גם כמלחין, בהם "הרקדן האוטומטי" ו"בין האצבעות". על העטיפה הוא צולם כשגופו צבוע כסף והוא נראה חייזר. "המאפרת צבעה את צביקה בצבע בשלבים, כשבכל שלב צילמתי חלק אחר שלו, עד שכל הגוף כוסה בצבע", אומר בן לם. "בסטודיו שבו צילמנו לא הייתה מקלחת, וצביקה נאלץ לחזור הביתה במונית כשהוא מאופר כך. 'תגיד', הוא צעק כשכבר היה במונית, 'איך מורידים את החרא הזה?'".
שלום חנוך / "חתונה לבנה" (1981)
צילום: בן לם, עיצוב: מנחם רגב
מעריציו של שלום חנוך, שהיו רגילים לראות אותו בג'ינס וטי־שירט, הופתעו לגלות שלעטיפת אלבומו "חתונה לבנה" הוא הצטלם בחליפה לבנה, חולצה אפורה ונעלי אולסטאר. זו הייתה מערכת לבוש שהשפיעה על אלפי חתנים במדינת ישראל בשנות ה־80. "שלום היה רוקר שמוכן לשינוי תדמית למען פרויקט, זה לא מובן מאליו“, סיפרה מעצבת האופנה דורין פרנקפורט בראיון ל"מעריב" על החליפה שעיצבה לחנוך לפרויקט. “פעם שאלתי אותו כבדרך אגב איך הוא נתן לי לעשות לו שינוי תדמית כזה, והוא אמר בפשטות: ‘סמכתי עלייך'".
"כשהגעתי לביתו של שלום חנוך לצלם את עטיפת התקליט, נאמר לי שהוא יודע בדיוק איך הוא רוצה שהצילום ייראה", אומר בן לם. "הרגשתי שהלוקיישן בביתו לא טוב לצילום, אז הצעתי לצלם בסוויטה של מלון 'שרתון' בתל אביב, מקום שהכרתי היטב כי צילמתי שם דוגמנית למגזין אופנה. חשבתי שזה מקום אידיאלי, כי כבר הוא עוצב לקבלת חתן וכלה בליל כלולותיהם. הושבתי את שלום על הספה באותה תנוחה שהדוגמנית ממגזין האופנה צולמה - וצילמתי".
ירדנה ארזי / "נשמה צוענית" (1987)
צילום: בן לם
אלבומה השישי של ירדנה ארזי בישר על הרומן שלה עם המוזיקה הצוענית ועל העטיפה היא נראית בתלבושת שמתכתבת עם המוזיקה. על העטיפה מופיעה ארזי לבדה, אך כשפותחים אותה היא נראית מוקפת באנשים רבים הלבושים בלבוש צועני. "הרעיון היה לצלם משפחה של צוענים", מספרת ארזי, שבאותו זמן הייתה אחרי לידה. "בתמונה מצולמים בין היתר ההורים שלי, שני דודים, אהוד מנור, גברי מזור, אילן וייל ואפילו שני קופים מהספארי.
"לא ידעתי שהבגד שלבשתי יעורר כזה עניין, ועד היום אני שומרת אותו וגם את העגילים. הרעיון לרקע האפור היה של הצלם בן לם, הוא רצה שהשמלה תבלוט".
החברים של נטאשה / "החברים של נטאשה" (1989)
צילום: אבי גנור
עיצוב: פיליפ בולקייה
על עטיפת אלבום הבכורה של החברים של נטאשה לא הופיעו חבריה וגם לא בני משפחתם. במקומם מופיעה תמונתו של יעקב חביב עם משפחתו.
"יעקב חביב היה הבעלים של בית תמחוי ברחוב שלמה המלך 31 בתל אביב, שבו גרו ארקדי דוכין ומיכה שטרית כשהיו חסרי כל", אומר מעצב העטיפה פיליפ בולקייה. "הם חיו קצת כמו הומלסים, והמקום היה מקלט עבורם, כמו לאנשים אחרים שהיו במצוקה. בחרנו ביעקב שיככב על העטיפה כי הנטאשות היו להקה מאוד חריגה, שעסקה בטקסטים קשים ונקטה בגישה אחרת לחיים. זו הייתה הכרת תודה ליעקב על הבית שנתן להם ואחת העטיפות המרשימות שעשיתי".
"שכר הדירה בבניין של יעקב היה 250 שקל לחדר, כולל חשמל ומים", סיפר ארקדי דוכין בראיון בעבר. "לא היה לנו כסף למנת פלאפל אפילו, אבל הייתה לנו מיטה לישון עליה, מקלחת ומחסה מהגשם. זה גם היה מקום שהתאים לנו לכתיבת שירים, ושם בעצם נולד האלבום".
אתי אנקרי / "רואה לך בעיניים" (1990)
צילום: גולי כהן, עיצוב: פיליפ בולקייה וסטיבן גינסברג
אלבום הבכורה המצליח של אתי אנקרי, שנטה לכיוון הפופ־רוק, הביא את הלהיטים "רואה לך בעיניים", "לך תתרגל איתה" ו"לוליטה". על עטיפת האלבום ששמו "רואה לך בעיניים" נראים פניה של אנקרי עם מבט מלא הבעה בעיניה.
"אתי הגיעה מבוהלת לצילום", אומר המעצב פיליפ בולקייה. "היא הייתה מבוהלת מעולם הזוהר ומהפרסום, וזה בא לידי ביטוי בעטיפה. היא נכנסה לעולם שהיה לה זר לגמרי, וזה מה שרצינו להעביר גם בצילום".
משינה / "משינה" (1985)
צילום: ברי פרידלנדר
עיצוב: אמי רובינגר
אלבום הבכורה של משינה הציג את תחילתו של שיתוף הפעולה המוזיקלי בין יובל בנאי לשלומי ברכה. שירי הרוק שבו - בהם "אנה", "בלדה לסוכן כפול" ו"רכבת לילה" - הפך את הלהקה לאחד ההרכבים האהובים בישראל. על עטיפת התקליט נראים ארבעה קופים לבושים במה שנראה כמו חליפות ספורט אדומות.
"צילום העטיפה לקוח מתוך סדרת צילומים שצילמתי מאחורי הקלעים של קרקס מדראנו", משחזר הצלם ברי פרידלנדר. "חברי הלהקה יובל בנאי ואיגי דיין ביקרו אצלי בסטודיו, התלהבו מהצילומים וחשבו שהצילום הזה מייצג אותם בדיוק. הם החליטו לאמץ את הצילום לעטיפה, שהתקבלה באופן מצוין, כמו האלבום".
הצ'רצ'ילים / "צ'רצ'ילים" (1969)
צילום ועיצוב: נורברט סגל
אלבום הבכורה של הצ'רצ'ילים נחשב לפריט אספנות יקר, יצאו ממנו רק אלף עותקים בהדפסה הראשונה ב־1969 והם נמכרים באלפי שקלים. האלבום שילב בין רוק פסיכדלי מתקדם לבין אלמנטים אוריינטליים, ועטיפתו התכתבה עם המוזיקה.
"ניהלתי סטודיו צילום גדול בתל אביב, שבמסגרתו צילמתי עטיפות תקליטים לחברות הד ארצי ו־CBS", מספר הצלם נורברט סגל. "בשנת 1968 הזמנתי לסטודיו את מיקי גבריאלוב, רוברט הקסלי, סטן סולומון, חיים רומנו ועמי טרייבטש, חברי הצ'רצ'ילים. חברת התקליטים וחברי הלהקה נתנו לי יד חופשית. ההוראה היחידה שלהם הייתה: 'תצלם צילום שימכור הרבה עותקים'. אז ביקשתי מהם לשכב במעגל על הרצפה וצילמתי אותם מכיוון התקרה לכיוון הרצפה.
"על דעת עצמי עיצבתי גרסה נוספת, פסיכדלית, לצילום הרגיל. הרגשתי שזה מתאים לאווירה. הגשתי להד ארצי את שני הצילומים, והם בחרו להשתמש ברעיון שלי. זה צילום העטיפה היחיד בחיי שעיבדתי בצורה כזו".
הקליק / "אמא אני לא רוצה להגמל" (1981)
צילום: מיכה קירשנר
ציור ועיצוב גרפי: יעל פרדס
קשה להאמין שכיום מישהו היה בוחר בעטיפה כזו לעטר אלבום, אבל בתחילת שנות ה־80 חברי להקת הגל החדש "הקליק" עשו את מה שמצופה מהם ושחררו את האלבום הראשון שלהם כשחברי הלהקה נראים בו ממתינים לינוק חלב משד של אישה. "אמא אני לא רוצה להגמל" של דני דותן, אלי אברמוב, עובד אפרת וז'אן ז'אק גולדברג היה מאלבומי הפאנק הראשונים בישראל וכלל טקסטים אפלים. "זה היה אלבום סופר־אקזיסטנציאליסטי, שגרס שהחיים הם רעים מהסוף להתחלה", אומר דני דותן. "שיר הנושא עוסק בילד תעשייתי, שהוריו לא רצו שיוולד והוא לא רוצה להיגמל מהדבר היחיד שהוא מרגיש קרוב אליו: חלב האם. כי ברגע שייגמל מהאמא וייצא לעולם הגדול, יקרו לו כל הדברים שהוא לא רוצה שיקרו לו.
"מהלך הרוח הזה, שותפי ליצירה אלי אברמוב ואני, הרגשנו שאנחנו לא רוצים להראות בעטיפה את עצמנו ככאלה שנראים יפים, מתוקים וישראלים. אלי לא רצה שיתבלבלו בינינו לבין אריק איינשטיין, כדי שלא ניתפס כנחמדים בשום צורה. בסיבוב ההופעות שעשינו בין 1980־1982, מאחורי הבמה היה תלוי ציור שיעל פרדס יצרה, של תינוק מעוות בתוך הרחם. התינוק הזה מופיע גם בעטיפת התקליט, שבה רואים את ארבעתנו, את ז'אן, עובד, אותי ואת אלי מתחת לשמש הבוהקת באדום של הקליק, סמל של דם, מוות והומור שחור שלנו. בציור אנחנו מאופרים, כמו שנראינו בהופעות, והיניקה של ז'אק היא לא יניקה אלא המתנה של כולנו לינוק. כולנו נראים כמו רובוטים עשויים משעווה ובמידה מסוימת גם מתים.
"בצדה האחורי של העטיפה אפשר לראות את הדימוי הכי לא ישראלי שיש: ארבעה גנגסטרים לבושים בחליפות ובעניבות, כמו שאהבנו להופיע. אנחנו נראים סופר־אפלים, אנשים שהם גם עבריינים וגם שחצנים ומנוכרים לגמרי. בתחילה, בחברת התקליטים CBS שהפיצה את האלבום נלחמו נגד העטיפה, אבל בגלל שב־CBS העולמית אמרו שרוצים לראות משהו פאנקי, שונה ובלתי שגרתי, עם רוח בינלאומית, זה התאים לכך. האלבום היה שונה מכל מה שהיה בחנויות התקליטים, אז לפחות את העין של כולם זה תפס. אני שמח שעשינו את זה".
היהודים / "מציאות נפרדת" (1995)
צילום: תום פטרובר
עיצוב: ציפורה עוזיאל ורן ברלב
על עטיפת אלבום הבכורה של היהודים, מהאלבומים הנמכרים בהיסטוריה של המוזיקה הישראלית, מצולמים הסולנים תום פטרובר ואורית שחף שכובים על מזרן. זו עטיפת האלבום היחידה של הלהקה שבה הם מצולמים, שכן בשאר העטיפות לא מופיע אף חבר להקה. זו גם העטיפה היחידה שבה הלוגו של היהודים אינו מופיע.
"הייתה מעלית ברחוב שוקן בדרום תל אביב, שהייתי נכנסת אליה כדי להגיע לחנות הדפסות", מספרת המעצבת הגרפית ציפורה עוזיאל. "תמיד חשבתי שאני רוצה לעשות משהו עם המעלית הזו. כשתום ואורית פנו אליי בבקשה לעצב עטיפה לאלבום ואמרו שהוא נקרא 'מציאות נפרדת', אמרתי להם שהמעלית היא המציאות הנפרדת. מכאן זה התגלגל.
"רן ברלב היה שותף לעבודה על הפרויקט הזה. הבאנו אביזרים מהבית: כריות, שמיכות, מאווררים, רדיו ישן. החלטתי לצלם ממבט־על והדבקתי את המצלמה לתקרה. למצלמה היה מחובר חוט שכאשר מושכים בו מתבצע הצילום. נתתי לתום להחזיק את החוט שהיה מוחבא מתחת לשמיכה והוא ביצע את הצילום".
גידי גוב / "40:06" (1983)
צילום: מיכל היימן
עיצוב: מיכל לויט (רכטר)
על עטיפת אלבום הסולו השני של גידי גוב, שנקרא על שם אורכו, נראה הזמר נוגע בידו הצבועה בפניו. זו, כפי שמספרת המעצבת מיכל לויט, לא הייתה בדיוק הבחירה האידיאלית שלו.
"גידי תיעב את העטיפה הזו ואני עד היום לא יודעת איך היא יצאה בסופו של דבר", היא מודה. "מיכל היימן צילמה את גידי בשחור־לבן, ואני ניגשתי לטפל בתמונה בטכניקות שונות שהכרתי. טבלתי את הצילום בחומרים ועשיתי בו מניפולציות. אהבתי מאוד את התוצאה והתרגשתי להראות אותה למיכל, לגידי ולאשתו ענת גוב. הם לא אהבו אותה ולא רצו להשתמש בה. התעקשתי. אמרתי לחברת התקליטים Take It Or Leave It, אני לא עובדת על עטיפה אחרת. זה מה יש. לא נראה לי שגידי שמר לי טינה על כך, אבל לא דיברנו על העטיפה הזו מאז".
יהודית רביץ / "גלוי ונעלם" (1980)
צילום: מיכה קירשנר
עיצוב: מיכל לויט
אלבום הסולו השני של יהודית רביץ כולל עטיפה צבעונית, חציה מצולמת וחציה מאוירת, שבתחילה היו חילוקי דעות לגביה. "מיכה קירשנר הצלם ואני לא הסתדרנו ולא הצלחנו לביים משהו ששנינו אוהבים ומסכימים עליו", נזכרת מיכל לויט. "בסוף החלטנו שמיכה יצלם לבד ושאני אקבל את הצילום ואעבוד עליו לבד. הייתי להוטה ומשקיענית. לא ישנתי שבוע ורק עבדתי על העטיפה. עשיתי סקיצה קטנה עם הציור על יד הצילום. קראתי ליהודית, שהייתה חברה טובה שלי, וליעקב גלעד שעבד איתה. הם אהבו את זה מיד. מיכה קירשנר כעס. הוא לא היה מרוצה מהתוצאה, אבל בהשקת התקליט הוא ניגש אליי, לחץ לי את היד ואמר: 'צדקת'".
יהודה פוליקר / "אפר ואבק" (1988)
צילום: יאן סאודק, עיצוב: יהודה דרי
עטיפת האלבום "אפר ואבק", שחשף את הפצעים של בני הדור השני לשואה ומהווה את שיאו של שיתוף הפעולה בין יהודה פוליקר ליעקב גלעד, מראה ילד יושב על גדר אל מול רכבת נוסעת.
"היה קשה למצוא רעיון ברור לעטיפת האלבום", מספר גלעד. "התלבטנו בהתחלה בין צילומי תקריב של יהודה לבין צילום שלו על רקע פסי רכבת. יהודה דרי, המעצב הגרפי, הכין לא מעט אופציות מעניינות ודי מוצלחות, אבל עדיין לא הרגשנו שמצאנו את העטיפה הנכונה. ערב אחד יהודה ואני הוזמנו לביתה של אשת הרדיו דלית עופר, שלה חלק חשוב ברעיון לאלבום. סיפרנו לה ולמיכה מיכה קירשנר, שהיה אז בעלה, על ההתלבטות בנוגע לעטיפה. מיכה ניגש אל מדף הספרים, שלף ספר צילומים של הצלם הצ'כי יאן סאודק, דפדף במהירות ועצר באחד העמודים. הוא הרים את הספר והפנה אותו אלינו והרגשנו שמצאנו את העטיפה הנכונה".
דורי בן זאב / "לימונדה" (1977)
עיצוב גרפי ואיור: אבנר כץ
על עטיפת האלבום של דורי בן זאב, שביסס את מעמדו כאחד מאומני הגרוב הגדולים בארץ, נראה בן זאב מביט הצדה במבט מהורהר, בידו מקל והוא יושב על לימון ענק. "זו עטיפה מקורית, פרי מוחו היצירתי של אבנר כץ, חברי היקר והמוכשר", אומר בן זאב. "זה ציור עם חיוך, שיש לו אמירה. אתה חופשי לקחת הלימון לאן שמתאים לך. בעיניי זו דמות שנמצאת לפני מסע, מהרהרת אם בכלל כדאי לזוז. האם כדאי לי לרדת מהלימון ולצאת לרקוד, או למולל מילים בבוהן, לשבת ולהריח 20 ריחות, לפחות, לאורך השדרה? אבנר צייר בהומור, בישראליות ובמקוריות את הדמות הזו, שיוצאת למסע מחיוך על לימון. הכותרת שהייתי נותן לציור: 'להוציא מהלימון לימונדה'".
רן אלירן / "רן אלירן" (1969)
עיצוב גרפי ואיור: רוני בן־נר
האלבום, על עטיפתו הצבעונית, היה מעין מיתוג מחדש עבור רן אלירן, שהיה מזוהה עד אז עם שירי אהבה מלטפים ושירי מלחמות. האלבום הזה, גם בעטיפתו וגם בשיריו, ניפץ את התדמית הזו והציג אותו כרוקר פרוע ופורץ דרך.
במרוצת השנים הפך האלבום, הרבה בזכות עטיפתו הייחודית, לפריט אספנות יקר בקרב חובבי המוזיקה. "כשרן ביקש שאעצב עבורו עטיפה, בחרתי בעיצוב שמתכתב עם הלך הרוח הפסיכדלי של המוזיקה והתקופה", מספרת המעצבת רוני בן־נר. "הציור האוריגינל ממוסגר ונמצא בביתו של רן".
