1977 הייתה שנה של מהפכים, הפתעות וסדרי עולם שהשתנו. הליכוד עלה לשלטון, סאדאת נחת בישראל, מכבי תל אביב זכתה בגביע אירופה, ועוד אירועים הסעירו את המדינה ואת העולם. גם בבריטניה 1977 הייתה שנה של מהפכה: מהכה מוזיקלית, תרבותית וחברתית.

עד 1977 היחסים בין המלכה אליזבת השנייה לבין המוזיקאים המובילים בבריטניה היו חמימים. כשהביטלס הוזמנו ב-1965 להופיע בארמון, אז ג'ון לנון שיגר משפט עוקצני על כך שהאנשים בשורות הראשונות יכולים לשקשק בתכשיטים שלהם במקום למחוא כפיים, אבל בסופו של דבר הם הגיעו כמו ילדים טובים, קיבלו את תארי האצולה, וכמה שנים אחר כך פול מקרטני גם הכניס את Her Majesty, שיר אהבה קצרצר למלכה, כרצועה נסתרת בסוף של "אבי רואד".

ב-77, כאמור, הכל השתנה. חשוב להבין על איזו קרקע פרצה מהפכת הפאנק: באמצע שנות ה-70 החלום המתוק של הסיקסטיז נגוז מזמן. כבר אין ביטלס, לנון גר באמריקה ומקרטני עושה שירים מתקתקים עם להקת "כנפיים". הסטונס, שב-1972 היו הלהקה המגניבה עלי אדמות עם "גלות ברחוב הראשי" המופתי, הופכים ב-1976 לבדיחה עצובה עם האלבום "כחול ושחור", מהחלשים בקריירה שלהם. "המי", שב-1965 שרו שהם מקווים למות לפני שיזדקנו, מתמסחרים בגדול ב-1975 והופכים את "טומי" למחזמר קולנועי מסורבל. השמות החמים בסצנה הם אלטון ג'ון המתקתק, להקת קווין הפומפוזית, והרכבי הפופ המתקדם היומרניים והנפוחים סטייל פינק פלויד, ג'נסיס וג'טרו תאל. התחושה הייתה שהרוק, שהחל את דרכו כז'אנר שמבטא מרדנות ורוח נעורים, הלך והסתאב, ושאלילי הסיקסטיז הפכו ל"פלוצים זקנים" (והם היו אז רק באזור גיל 35, כן?). בעיני הדור הצעיר והרעב, הם הפכו לחלק מהממסד, בדיוק כמו משפחת המלוכה.

ואז הגיע מלקולם מקלארן. ב-1976 הוא היה בעליה של חנות בגדים מצליחה בלונדון, כשקיבץ סביבו חבורה של צעירים לונדונים משונים: ג'ון ליידון (ג'וני רוטן), גלן מטלוק שהוחלף מאוחר יותר בסיד וישס, סטיב ג'ונס ופול קוק, והפך אותם ל"סקס פיסטולס". הם לא ממש ידעו לשיר או לנגן, וזה בדיוק היה העניין: הם היו האנתיטזה המושלמת לזרם המרכזי. במקום יצירות ארוכות, מורכבות, מופקות ומתוזמרות היטב כמו "רפסודיה בוהמית" - שירים קצרצרים, פשוטים, מלאי זעם ואנרגיה שסוחפת את המאזין גם אם הנגינה וההפקה רחוקות מלהיות מושלמות מבחינה טכנית. הפאנק הגיע העירה.

השיר הראשון שהוציאו הפיסטולס לרדיו היה "Anarchy in the U.K", שביטא באופן מובהק את הרוח החדשה והמרדנית. השיר השני כבר כוון היישר אל ראשה של המלכה. God Save the Queen הוא נקרא, בדיוק כמו ההמנון הבריטי, אבל התוכן היה ההפך המוחלט: מחאה נגד "המשטר הפאשיסטי", הצהרות ש"אין עתיד" לאנגליה, והאשמות כלפי מוסד המלוכה בהסתאבות ורדיפת בצע. השיר יצא בתזמון מושלם: במאי 1977, בדיוק במהלך חגיגות "יובל הכסף" (25 שנות כהונה) למלכה ששטפו את המדינה. חברי הלהקה טענו שהתזמון היה מקרי, אתם תבחרו אם להאמין.

השיר היה הסיכה שפוצצה את הבלון הנפוח של מוסד המלוכה. דור של צעירים בריטים החל לשאול את עצמו מדוע, בעצם, הוא מממן משפחה מיוחסת שתפקידה הוא פחות או יותר לא לעשות שום דבר. כדי שהפרובוקציה תהיה מלאה, מקלארן החליט לשכור מעבורת שתפליג בנהר התמזה, מול ארמון ווסטמינסטר, ושהלהקה תבצע שם את השיר. התעלול הזה לא עלה יפה: מהומה נוצרה במקום וכמה מאנשי הצוות של הלהקה, ביניהם מקלארן, נעצרו. מול ההזדהות של הקהל הצעיר, באופן טבעי ההצלחה המטאורית של הפיסטולס עוררה זעם בקרב הממסד השמרני: העיתונות נחרדה מהם, חברות התקליטים הגדולות סירבו להפיץ את התקליט, וה-BBC החרים את שידורו. ארבעה עשורים מאוחר יותר המעגל נסגר באופן אירוני ומענג: כשפוליטיקאי פופוליסט מהמפלגה השמרנית הציע ב-2016 לחייב בחוק שיום השידורים של ה-BBC יסתיים בהשמעת ההמנון הבריטי, בשידור הציבורי החליטו להתחכם. "רוצה God Save the Queen? יהיה God Save the Queen", אמרו לו באחת ממהדורות הלילה - והשמיעו את השיר של האקדוחים.

הפאנק אמנם התפוגג במהירות, אבל הוא הצליח לקבע את המוסכמה שלהקה בריטית טובה באמת לא יכולה שלא להחזיק באג'נדה עוינת כלפי בית המלוכה. הלהקה שנכנסה בגאווה למשבצת האנטי-מלוכנית בשנות ה-80 הייתה כמובן הסמית'ס, שקראו לאלבומם הגדול ביותר, מ-1986, "The Queen Is Dead". הוא נפתח בשיר באותו שם, בן שש דקות, שבו מוריסי המטיר בעונג בלתי מוסווה את מיטב העלבונות כלפי אליזבת ובני ביתה. עד היום מוריסי ממשיך לבטא בכל הזדמנות את תיעובו כלפי המוסד. פעם זה היה חלק מהקסם. היום, כשהוא מזדהה עם הימין הקיצוני והגזעני בבריטניה, זה כבר הרבה פחות מקסים.

הלהקה האחרונה בשרשרת מתעבי המלכה הייתה הסטון רוזס. כמו הסמית'ס, גם הם צמחו במנצ'סטר, ולמרות שלא היו דעתנים ופוליטיים כמוהם, הרוזס כללו באלבומם הראשון והאיקוני את השיר "אליזבת היקרה". השיר הקצרצר, בין הפחות מדקה, בוסס על המנגינה הענוגה של שיר העם הבריטי "Scarborough Fair", הידוע בביצועם של סיימון וגרפונקל, אך המילים החדשות שנכתבו עבורו היו ענוגות מעט פחות, והנה הן בתרגום חופשי:

"קרעו אותי והרתיחו את עצמותיי,

לא אנוח עד שתרד מכסאה,

הכוונת טעונה, המסר ברור

הקבר מוכן, אליזבת היקרה"

בשנת 2022 שיר כזה, לו היה יוצא, היה מקוטלג כהסתה פר אקסלנס, אבל ב-1989 הבינו שמדובר במחאה, בוטה אמנם, ולא בהנעה לפעולה עבור מקבילו הבריטי של יגאל עמיר. זה היה השיר האחרון שביטא שנאה עמוקה ובלתי מתפשרת כלפי המלכה ומשפחת המלוכה. החל משנות ה-90 בריטניה עברה לתקופה ליברלית יותר, וזה כבר לא ממש היה הנושא החם שעל הפרק. אבל כשהממלכה מתאבלת על לכתה של מלכתה האהובה, השירים האלה גם הם מספרים חלק מהסיפור של תקופת כהונתה.