חייו של המוזיקאי, הזמר והבסיסט מיקי שביב יכולים בקלות למלא ספר: מלבד העבודה שלו עם גדולי האומנים בישראל ויותר מ־200 אלבומים שבהם ניגן, הוא ידע לא מעט הרפתקאות.
בילדותו היה חבר בלהקת קצב, את נעוריו העביר בארצות הברית, קיבל חוזה הקלטות בלייבל של האחים וורנר, והיה חלק בלהקת רוק מצליחה, חי בקנדה, שב לארץ, נישא לזמרת מיקה קרני, הפך לאב, הקליט אלבומי סולו והיה לאבן דרך בבלוז וברוק הישראלי. בתקופה האחרונה הוא שוקד על כתיבת ספר אוטוביוגרפי חדש המגולל את סיפור חייו, אך עד שזה יקרה ולרגל יום הולדתו ה־70 שיחול בסוף החודש, הוא חזר איתנו אל תחנות חייו שפגשו את הצמתים המרכזיים במוזיקה הישראלית.
ילד רוק'נרול
שביב נולד ביפו בספטמבר 1952, בבית שבו למוזיקה הייתה נוכחות משמעותית. “אבא, שנולד וגדל באירופה, היה חדור אהבת מוזיקה שחורה, שלשונו הגדירה כמוזיקה חמה", הוא מספר בעברית פיוטית האופיינית לו.
“אמו, סבתי, סיפרה לי שלאורך ילדותו דפק כל היום על סירים ומחבתות והגביר רדיו כל אימת שנוגנה מוזיקה חמה. אביו, שהיה נגר נעים זמירות, הבין ותמך והיה זה שהבהיר לי מהי שמחת חיים מושרת כל העת. תמיד גרם לי להצטרף אליו כששר וכך אמר לי אבי: ‘מה פלא שאתה אוהב סווינג' והוסיף ואמר - ‘כי אתה נוצרת לצלילי המוזיקה הזו'. הביג בנדס בבית היו מכשירי רדיו בסלון, בהול ובחדר השינה שלי, נוסף לאוסף טרנזיסטורים, ובמכונית של אבא, מודל 63', היה פטיפון שניגן תקליטונים, ללא קפיצות בזמן הנסיעה".
את כישורי השירה הוא מעיד שספג כבר בגיל שנתיים, לא מעט בזכות אמו: “כשעמדה במטבח ובישלה, היא שרה שירי גלות עצובים שבאו לה מבית ועברו אליי בבית חדש שרחשו בו חיים מחודשים, אך קסם פעילותה הווקאלית השקטה של אמי, השרה במטבח, פעל עליי בחוזקה שנמצאת איתי עד היום".
אביו היה זה שחשף אותו לראשונה לתקליטי הרוק'נרול החדישים של ליטל ריצ'ארד וג'רי לי לואיס. “בכך קבע נחרצות את המשך חיי", הוא מעיד. “כמו גם לבטח היותי פעור מול עליית הביטלס אל מרכז התודעה, אלביס פרסלי והנגנים שלו, קליף ריצ'ארד והצלליות, חיים קינן ומצעד הפזמונים בגלי צה"ל והמצעד של ‘הגל הקל'".
בשנת 1965, בהיותו בן 13, שביב הצטרף ללהקת קצב, “הגנרלים": “יום לאחר חגיגת בר המצווה הצבתי את המגבר, עבודת יד של חשמלאי בעכו, במרפסת האחורית, חיברתי גיטרה חשמלית חדשה ומיקרופון של טייפ סלילים סוני שאבי הביא, ובשעה ארבע ודקה, כדי לא להעיר את השכנים, פצחתי בשיר 'Hippy Hippy Shake' והלאה עם כל מה שהיה בי אז.
למטה, ברחוב, היה תמיד מתקהל ציבור רב של חברים ועוברי אורח, ביניהם כאלה ששאלו ‘מי זה?'. לאחר כחצי שנה של מופעי מרפסת, צורפתי ללהקת הגנרלים, כולנו עונדים רטיות עין שזיכו אותנו בלא מעט תשומת לב והביאו להופעות רבות עם בשורת מועדוני להקות הקצב בישראל. זו הייתה המכינה המוזיקלית שלי ולא יכלה להיות טובה מאיתה".
שירת הנודד
לאחר מלחמת ששת הימים נדדה משפחתו בעולם. “הגעתי לקנדה עם אמי, לביקור גישוש, שכן הוצעה לאבי שותפות במונטריאול", הוא מספר. “אמי שבה ארצה לאחר חודש ואני נשארתי שם, במחצית השנייה של החופש הגדול. הוריי, שחשבו להגר, נסוגו, אך אני כבר הייתי בשוונג. נשארתי אצל חברים של הוריי ובהמשך עברתי לניו יורק".
איך הרגיש נער צבר ישראלי שתפס אמריקה?
“המעבר היה התגשמות כל החלומות. ישראל של אחרי ששת הימים הייתה נידחת, והנה אני בניו יורק. עצמאות בגיל זה יכולה להפיל, אך ניצלתי את המעבר לטוב. יצאתי לנגן, אך עבדתי גם בבניין ובמה לא, עד שבשנת 1971 צורפתי להרכב שבו שמע אותי האדם שהביא אותי אל חברת התקליטים WEA מבית Warner Brothers Music ושם אותי ואת שיריי בוואן למשך עשר שנות כושר, לאורכה, רוחבה ועומקה של היבשת. יום ביום, עבודת קודש. בהיותי כהן, מצאתי את בית מקדשי. כך, ללא לאות, מעיר אל עיר, ארבעה־חמישה מופעים בערב, למשך עשר שנים. בית ספר לתרבות ומוסר מוזיקלי, שעל טוב מאיתו לא יכולתי לחלום".
בשנת 1972, כשהיית בן 20, הופק לך תקליט ראשון.
“במרוצת אותן שנים בגרתי. הכרתי נפשות מוזיקליות ברדיוס הנכון והקפדתי להקיף עצמי במוזיקאים שייצרו לי הכרח להידמות להם ולהן, עד שוויתרתי על חוזה ההקלטות מחמת דעתי המוזיקלית שבגרה גם היא, מעשה פיכחון עצום שהוביל אותה להחלטה נוסכת חיים, הן כמוזיקאי הן כאדם. זכיתי לשרוד ולהיוותר רלוונטי כי הלכתי עם הלב".
אתה לא מתחרט?
“אין צער ואין חרטה. למדתי שהדבר החשוב בחיי אדם הוא האמת. תקליטים אני מייצר במשך שנים רבות, כמו גם ממש בימים אלה. בצעירותי היה בזה מן המופלא וכך גם בבגרותי. כתיבה, הלחנה, עיבוד, נגינה בכל הכלים הנחוצים, שירה, הקלטה והפקה - כל אלה הפכו למקריות חיים. כך אני חי".
בין אריק לשלום
לאחר כמעט עשור של הופעות בארצות הברית, הגיע בשנת 1977 לביקור מולדת בישראל, ביקור שתוכנן לחודש אך נמשך שנה, עד 1978, שם גם גילה את הצורך לכתוב ולשיר בעברית. “כשהגעתי לביקור, רדפתי אחר המתופף אהרל'ה קמינסקי, עד שהתרצה והעלה אותי לנגן ולשיר במועדון בר־ברים בתל אביב", הוא משחזר.
“למחרת התקשר אליי אפרים שמיר, שקיבל מקמינסקי המלצה, נפגשנו לקיים חזרה לקראת פסטיבל ‘נואיבה' שהתקיים לראשונה ב־1977 ושם פגשתי את כולם: דורי בן זאב, מתי כספי, יהודית רביץ, דני ליטני ועוד. התרגשתי למשמע העברית המחודשת, ואז גבר בי הצורך לכתוב ולשיר בשפת הארץ, זאת למרות שאת התשבחות, למן גיל 13, קצרתי על שירה באנגלית. שפר עליי גורלי והמוזיקה פתחה לי שער גם בישראל. אני פועל באנגלית כי חייתי שם שנים רבות, אך העברית פועלת עליי ובי".
מה סייע לך להתאקלם בתעשיית המוזיקה בישראל באותו ביקור?
“את עולמי קניתי בכך שהגעתי לישראל מצויד בכלי שאינו שגרתי, גיטרה בס ללא שריגים וכולל האופן שבו ניגנתי. את שני אלה הרווחתי באותה עבדות בת עשר שנים, יום ביום, על הדרך מחוף אל חוף בארצות הברית. בשנה שבה הייתי בארץ ניגנתי בתקליטים רבים ובמופעים, אפילו בהקלטת ‘מוסיקה' של צביקה פיק".
איך היה לעבוד עם צביקה? הוא היה אז בשיא כוכבותו.
“צביקה ידע בדיוק איך הוא רוצה שדברים יישמעו והוא היה פוקד עליך, כמו מאסטרו, מה לנגן. כשיצאתי מההקלטה באולפן של ‘מוסיקה', ראיתי מחוץ לאולפן את אפרים שמיר, והוא אמר לי בזלזול: ‘אוי, ניגנת עם צביקה פיק? אני מרחם עליך'. אמרתי לו: ‘מה אתה רוצה? ניגנו שיר שנשמע כמו להיט'. אף אחד לא ידע שזה יהיה להיט כזה ענק במדינה, אבל אפרים חשב, עוד לפני ששמע את השיר, שזה ‘ביזיון'. אמרתי לו: ‘שמע, אפרים, הבנאדם הוא משהו. איזה מזל שלא כולנו כמו כולנו. אתה זה אתה, אני זה אני, וצביקה פיק זה צביקה פיק. כל עם ישראל מצדיע לו והוא מצליח, ועם הצלחה אתה לא יכול להתווכח. מיותר גם'".
כעבור שנה שב שביב לארצות הברית, חזר להופיע בדרכים, ובתום הופעה בלילה קר בדטרויט, קיבל טלפון מהמפיק מיכאל תפוח - שיחה ששינתה את גורלו. “זה היה הטלפון שהחזיר אותי הביתה וישר לעבודה. עזבתי את הכל בחו"ל המבטיח והגעתי במרץ 1979 היישר לחזרות המופע המשותף של אריק איינשטיין ושלום חנוך, מופע שאפשר לי נראות גבוהה ובעיקר ‘שמיעות' מלאה", הוא מספר. “קיבלתי מאמריקה את כל שביקשתי מאיתה ושבתי אל ארצי, לחיות ולעבוד בה, מתוך רצון להגשים את הגדול שבחלומותיי: לעבוד עם שני הכוחות הגדולים ביותר במוזיקה הישראלית".
אתה לא מתחרט שעזבת את אמריקה?
“לא. עשרות שנים של כל יום, כל היום, באולפן, וכל ערב הופעה, ובלב הכי שמח במקום שממנו באתי. בישראל. כאן גדלתי, בג'בליה על הים, בצמוד למסגד שצליל המואזין פעל עליי חזק, כמו שפעלו תקליטי הרוק'נרול שאבא הביא בילדות. יחד הם צרו את האמביוולנטיות המוזיקלית שהיא אני, והפיחו בי אהבה משמעותית למוזיקות עמים, כמו את השמחה בלב וההצפה הרגשית שעולות למשמע חזנות, פיוטי קודש כלל עדות ישראל, ההתרגשות מול העובדה שהתפילות המכוונות לשערי שמיים תמיד מושרות בכוונה גדולה. למדתי. זכיתי".
תאר את התקופה עם אריק ושלום.
“אריק ושלום הם אריק ושלום, הם נפשות אחרות לגמרי. שלום היה נפש מסוימת שעלתה לגדולה בזכות אריק. אריק ‘גילה' את שלום וטיפח אותו בתחילת הדרך. כמובן שהם היו חברים ואהבו זה את זה, אבל חברות בעסקי השעשועים היא מגעת רק עד מקום מסוים. אני לא ראיתי חברות אמת במופע הזה, שהסתובב ברחבי הארץ ובחו"ל כשנתיים וחצי.
נסענו לארצות הברית מיד בהתחלה, ניגנו לישראלים שם אחרי הופעה של האולמן בראדרס, והאולמות היו מלאים בישראלים. גם טסנו וגם היינו במוניות לאין קץ. אין מקום בישראל שלא הופענו בו חמש פעמים עם המופע הזה, פעם אחת לא ראיתי איזשהו אקט של חברות אמיצה כזאת בין שלום לאריק, סחבקיות או אמרות כמו ‘אני אוהב אותך'.
למשל, כשאתה רואה בראיונות עבר את סטטיק ובן־אל, לפני הפירוק, הם היו ‘בסטיז', חברים הכי טובים, וראית והרגשת את זה. את המוטיב הזה לא ראיתי בכלל אצל אריק ושלום, וזה מפאת ששלום הרגיש שהוא ‘עכשיו' ואריק ‘היה כבר'. שלום שכח לרגע מי הביא אותו לקדמת הבמה, הוא שכח מי הסנדק שלו.
זו נפש אומנותית שהייתה תקועה בתוך מופע שככל שאתה רוצה שיסתיים, הוא מצליח יותר ונמשך יותר ואתה מחויב יותר. זאת אומרת שאם שלום רצה לעשות שלוש הופעות ולהוציא תקליט משלו, אז הוא מגלה שהוא שנתיים וחצי תקוע במוניות עם הדבר הזה וזה מייצר אצלו מה שמייצר אצלו. אריק פשוט שנא לצאת לדרך, הוא לא אהב הופעות.
הקטע העצוב הוא שהוא לא ראה טוב, והבמה הרי זרועה בכבלים ומוקשים, ולפעמים הוא היה נתקל בכבלים, והקהל ישר היה צועק לו 'מסטול'. זה היה מאוד עצוב. אריק היה מלך של תרבות ישראלית, ושלום רצה אבולוציה, והוא עשה את זה באלבומים הבאים שלו".
שביב נזכר בהופעה של המופע בנהריה, כשלפני העלייה לבמה איינשטיין לא נמצא: “חיפשו בכל המקום ולא מצאו אותו. פתאום, מאחד החדרים בקע קול ענות חלושה שצעק ‘הלו, הלו'. פתחנו דלת והיה חושך. פתחנו את הדלת עוד יותר ואז ראינו שאין רצפה. אריק, ששתה קצת כהרגלו לפני העלייה לבמה, לא ראה שאין רצפה ופשוט נפל. בגלל שהוא היה מאוד גבוה, היה אפשר לשלוח לו ידיים ולמשוך אותו למעלה. דברים כאלה גרמו לו לא לרצות לעזוב את הבית".
הוא המשיך לעבוד איתו ולנגן באלבומיו הבאים: “אריק אף פעם לא נתן הוראות של מוזיקאי, הוא נתן הערות הגיוניות של אדם שמבין ואוהב מוזיקה. הוא ידע להגדיר את רצונו במשפט. אריק היה איש של חבר'ה ואהב לעבוד בחבר'ה: היינו יושבים, מעשנים, מעלים רעיונות ויוצרים. ככה הוא אהב וידע להביא את התוצרת המיטבית שלו".
ניגנת באלבומיו הבאים של שלום חנוך, כולל ב"חתונה לבנה", שלאחרונה חגג 40 שנה.
"היו שם הרבה קרבות אגו של מפיקים, ואחרי שבע הופעות הוא ירד מהבמות, כי לא באו אנשים".
הקליק הוקלק
בין שנות ה־70 ל־90 ניגן שביב באלבומים של אומנים מובילים עד שב־1982 הקים עם המתופף ז'אן פול זימבריס את להקת הרוק המצליחה טנגו, שפעלה במשך כחמש שנים ובה, לראשונה, כתב ושר בעברית: “השיר הראשון של הלהקה - ‘אל תעזבי את תל אביב' - היה השיר הראשון שכתבתי בעברית והוא גם היה הלהיט הראשון והבלתי צפוי שלנו כלהקה, שקמה למען השיר הזה והפכה ללהקת השנה".
שביב וזימבריס נפגשו לראשונה בסוף שנות ה־70 ב"בודגטרון", מקום להופעות ליד הלונדון מיניסטור בתל אביב, שבו ניגן שביב דרך קבע. כשאחד הנגנים לא יכול היה להגיע, זימבריס החליפו, והקליק היה מיידי. בשנת 1980 ניגנו השניים באלבומה של הזמרת שרי, “פסיעה אחת קדימה", ומאז ניגנו יחד בעשרות אלבומים. “בשלב מסוים, באולפנים, התחלתי לנגן חומרים משל עצמי, וז'אן פול ליווה אותי", מספר שביב. “אחרי המופע של ‘חתונה לבנה' הקלטנו את ‘אל תעזבי את תל אביב' והוצאנו אותו לרדיו תחת השם ‘טנגו', שם שנתתי להרכב כי היינו צמד בלתי ניתן להפרדה והרי צריך שניים לטנגו".
השניים, אלמונים לקהל הרחב, הפכו לכוכבים. ב־1984 הוציאו בהפקה עצמית את אלבומם הראשון - “סידור קבוע", שאת כל השירים בו כתב והלחין שביב. האלבום זכה להצלחה רבה, והשירים מתוכו “עיניים ירוקות", “או שאתה שר" (עם אלון אולארצ'יק) ובעיקר “ריקוד לאור ירח" הפכו ללהיטי ענק. לתדהמת הצמד, הם נבחרו ל"להקת השנה". “אני חושב שברכתנו הייתה גם קללתנו", אומר שביב. “העובדה שהאלבום הושמע המון והוצמדו לו המילים ‘סאונד' ו'חו"ל' הייתה בעוכרינו. לא פרצנו לתוך הקונצנזוס והיה פער גדול בין התקשורת והמדיה שחיבקה אותנו והמבקרים שהיללו לבין הקהל בשטח".
בשנת 1986 הקליט ההרכב אלבום שני - “אמונה שלמה" - שנמכר אף יותר מקודמו. אך סיבוב ההופעות, שלא הצליח מסחרית, הוביל את השניים, שנשארו חברים טובים, לפרק את החבילה. עם פירוק ההרכב הצטרף שביב לסיבוב ההופעות הנודע של חברו, היוצר והזמר מאיר אריאל, שנקרא “מסע הבחירות של מאיר אריאל", כחלק מלהקת קאריזמא.
“את מאיר הכרתי לראשונה באולפני טריטון כשנקראתי לנגן בתקליטו הראשון", הוא מספר. “בהמשך התקרבנו במהלך ישיבתו שבעה על אביו. כחודש לפני חג הסוכות 1987 התקשר אליי מאיר ואמר: ‘גץ', כך כינה אותי, 'אנחנו הולכים לתפוס שלטון, אתה בא?'. שאלתי: ‘אתה מסתלבט?'. הוא השיב: ‘לא, אני לגמרי רציני. כל שנחוץ 15 אלף שקל ו־10 אלפים חתימות ואנחנו רצים על זה'. עניתי: ‘טוב, אז אני בפנים'. עלינו צפונה לפסטיבל עכו.
בשיאו של נאום הבחירות הנלהב של מאיר אריאל, כשהקהל הרב מתרונן ומאמץ כל מילה - מישהו הפסיק את הזרם. נותרנו אילמים. ההופעה המלהיבה פסקה. נאום הבחירות הדהד כסדרו ביתר הופעות המסע ותמיד היה מלווה בקריאות עידוד, כנהוג במפגשי מתמודד ותומכיו. לאחר שמונה ימים בדרכים שאלתי את מאיר מה הלאה, מתי ואיך מתקדמים. ‘גץ! היתלתי בך, זה היה בצחוק' אמר. ‘למה?', שאלתי, ‘כי רציתי לוודא שתצטרף', השיב. זו הייתה הפעם היחידה לאורכו של מלוא זמן היכרותנו המשמחת שהתבאסתי וכעסתי על מאיר".
זו גלותי השנייה
בשנת 1988 עבר שביב לקנדה יחד עם אשתו הראשונה לורן ובתם ניקי, שהייתה אז בת 6. “כשהחלה האינתיפאדה הראשונה, לקחה אשתי דאז את בתי הבכורה ליבשת אחרת, ואני, שלא רציתי לנשל את הילדה מאבהותי, עזבתי הכל והלכתי אליה", הוא מספר. “זו הייתה גלותי השנייה".
זה לא קל לעזוב את הקריירה שלך בארץ, היית בפריחה מקצועית.
“אתה צודק, אבל גם אני צדקתי, לא חשבתי אלא פשוט נעלתי דלת ועפתי. העשייה הגדולה בישראל חסרה לי, ואכן, מעדתי אל הוויה עמוקה של בריחה ונמנום כאב באמצעות חומרים משני תודעה. החיים היו קשים, הייתה לי סיבה ופעלתי נכון, אך שילמתי מחיר וזה בסדר. אולי זה פגם ב'קריירה' אבל בלבה של הבת שקט, כי אבא הגיע".
בשנת 1996, לאחר שנפרד מאשתו ומבתו, המתגוררת עם בעלה בטקסס, ארצות הברית - חזר לישראל ולעשייה המוזיקלית, ששיאה היה ב־1999, כשהקליט אלבום סולו ראשון - “בדיוק דבר כזה". מאז הקליט עוד אלבומים (“התשובה", “בעירום" ו"הדרך לממפיס"), שביססו את מעמדו כאושיית בלוז־רוק מקומית. אבל לא רק בלוז־רוק. “אני מאוד אוהב את שירתו של אייל גולן", הוא מפתיע. “יום אחד חבר אמר לי - ‘נראה אותך כותב שיר שאייל גולן יקליט'. ועשיתי את זה.
בתקליט של אייל ‘מציאות אחרת' כתבתי והלחנתי שיר בשם ‘שער החיים', החותם את האלבום. גם את זה עשיתי, בן אשכנז שכמוני. אייל אמר לי: ‘מיקי, אני מת על השיר'. הוא לא היה מקליט אותו אם הוא לא היה אוהב אותו".
ב־1999 הכיר את היוצרת והזמרת מיקה קרני, הצעירה ממנו ב־20 שנה. השניים שיתפו פעולה מקצועית במשך 13 שנות הזוגיות ביניהם, שהולידו, מלבד שירים, גם שלוש בנות: יסמין (23), עמליה (18.5) ותכלת (14.5). “תחילה קולה הוא שגרם לי להתפתות לה, בהמשך, עם נקוף זמן והבנת אמיתות חיי, הגעתי למצב צבירה קיצון, בו אותו קול מייצר לי רפלקס הקאה. אמיתי. את הסיבות למהפך אחשוף בספר שאני כותב", הוא אומר.
מנגן ושר
“האדם, כשהוא עולה על הבמה הוא במשחק, תפקיד, זה המקום שבו הוא מרגיש הכי נוח והוא מרוויח את פרנסתו", אומר שביב. “לעומת זאת, יש כאלה שחיים מהיד לפה וזו נורמה בעולם האומנות. אומרים לך כשאתה צעיר שאתה בוחר בדרך לא דרך ויופי שאתה מוכשר ומנגן טוב, אבל ממה תחיה? אני הגעתי למצב שאני אומר שאפשר לחיות מאהבה ומטיפה של אוכל ומים, זה יכול להחזיק אותך הרבה יותר טוב מהרבה אוכל ומחוסר מוחלט של אהבה בחיי אדם".
איך אלבומיך התקבלו בתקשורת?
“כל שעשיתי זכה תמיד לתגובה מחבקת, אף כי מעולם לא נוהלתי עסקית. יצירתי הייתה היחצנות הנכונה ביותר למי שאני באמת. מעולם לא כיוונתי להגיע לקיסריה, נוקיה או סמסונג (צוחק). אני מאמין שאותיר אחריי תיק עבודות ראוי ועיקרית מאמין שעתותיי עדיין לפניי".
מה אתה חושב על השינויים שחלו בתעשיית המוזיקה?
“גדלתי באולפני הקלטה, לא הקלדה, ומעולם לא נסחפתי אחר מכשירים שיודעים לנגן למעני. בעבודתי איני נשען על טכנולוגיה כלל. לא כי אני שולל אותה, אלא כי מעדיף את עצמי כפי שאני באמת. הדבר בולט ביצירה והיא עושה את שלה. משמח אותי הרנסנס הגדול לו חיכיתי כ־30 שנים: בעת האחרונה אנשים חוזרים לנגן יחד באולפן".
אתה מרגיש שאתה זוכה להערכה ראויה?
“כן, מרגיש, וזה רק גובר בנקוף הזמן, על במה, לאחר הופעה, ברחוב. שנים רבות עברו לידי במצב צבירה שלא אפשר לי כל התנהלות הגיונית, יצירתית, מעשית. גרתי בצפון הארץ והרגשתי רחוק יותר משהרגשתי כשחייתי בחו"ל, אך אין משהו שאני מתחרט עליו. ישנם רגעים לא מעטים שהייתי נוקט מולם תפיסה אחרת, בדיעבד".
מהם?
“איני מאוכזב או מתייסר על טעויות אלא חזק, יציב ופורה יותר, שכן בטעויותיי הקרייריסטיות גאוותי. בנותיי הן היצירה הגדולה שלי מכל, כולל מוזיקה, הכרה, מוניטין וכל שהם נושאים עמם. העדפתי את בנותיי על פני כל התעקשות אומנותית. אני חי עם זה בטוב. מה שהכי נכון לעשות, הוא שהכי טוב".
מה אתה עושה בימים אלה?
“שנות הקורונה הביאו שירים לרוב ולא רק: שני ספרים וכן מיזם עסקי חדש; הפקת תקליט ילדים לאורי גולד והפקת אלבום בכורה לאורי סנדר; שני אלבומים חדשים שהפקתי לשתי זמרות מקוריות; וכמובן כל ההופעות עם הטריו האהוב שלי לוס אולבבוס. ובנוסף, שלבים מתקדמים של שיר חדש שלי, מתוך אלבום חדש שיראה אוזן בקרוב".
מה החלום הבא שאתה רוצה להגשים?
“החלום הגדול פשוט. להיות נכון יותר ולא רק במוזיקה, להקליט פנייה לאלוקים עם שלוש בנותיי, לראות את ארצי מבריאה, להוריש כמה שיותר לדור הבא, להיפעם מול כל יום חדש, לא להיות גולה בארצי ולהספיק לחוות אהבת אמת".
ב־30 בספטמבר יופיע מיקי שביב עם הטריו
שלו בפסטיבל “כמעט הסתפרתי"
במועדון סילו בהוד השרון