הכתבה הזו החלה להתגלגל לפני כחודשיים לגמרי במקרה, כשהוזמנתי להנחות מופע בהשתתפות אגדות המוזיקה יהודה קיסר ושלמה מזרחי במסעדת “באב אל ימן" הירושלמית. המופע הפגיש את השניים לראשונה על במה אחת, כשכל אחד מהם היה אמור לנגן לבד ואז לעלות לבצע כמה קטעים במשותף. שתי גיטרות חשמליות שינסרו את האובך שאפף את אותם צהריים קיציים בחמסין הגדול.
כשהגעתי לבאלאנס, כשעה לפני תחילת המופע, מזרחי וקיסר כבר ישבו ליד שולחן במסעדה, שותים קפה ומעשנים. בין סלפי שצילמו עוברי אורח עם שניהם לבין תמונה משותפת שצילם בעל המסעדה, התגלגלנו לשיחה ספונטנית על ההיסטוריה של המוזיקה, העבר של שניהם והעובדה שאף על פי שבחרו נתיבים שונים - יש ביניהם הרבה דמיון.
ציינו את הנקודות המשותפות: שניהם התחילו את הקריירה בלהקות קצב שניגנו רוק'נרול שהושפע מלהקות בינלאומיות בולטות; שניהם יצרו בשנות ה־70 סאונד מיוחד, מהפכני ופורץ גבולות בגיטרה שלהם, שהניח את היסודות לדור הבא של הגיטריסטים; שניהם ניגנו ועיבדו שירים לאומנים אחרים, מזרחי בז'אנר הרוק'נרול וקיסר בז'אנר הים־תיכוני; שניהם נוהגים להופיע ולהסתובב דרך קבע עם כובע על הראש ומשקפי שמש; שניהם מתווכים בין עולמות מוזיקליים - המערבי והמזרחי; ובעיקר, שניהם מצליחים לשרוד את מהמורות המקצוע ואף שהביקוש לגיטריסטים בהקלטות דעך, הם ממשיכים להתפרנס בכבוד מנגינתם.
לאחר אותו מופע צהריים, שבו קלאסיקות רוק'נרול ומוזיקה ים־תיכונית התערבבו לתמהיל מסקרן, הקשר בין מזרחי לקיסר התהדק. הם נפגשים וחושבים איך לשחזר את הקסם בשיתוף פעולה שראוי שיקרה לא רק במופע רחוב, אלא גם באולמות גדולים, כיאה לאגדות.
לחבק את הגיטרה
“כשרק התחלתי להתאמן בבית על גיטרה, להקת ‘הבמה החשמלית' של שלמה הייתה אחת ההשראות וההשפעות הגדולות שלי", אומר קיסר. “הייתי שומע הרבה את הנגינה של שלמה, הוא גיטריסט מצוין ורוקיסט מעולה. הוא ידע לנגן את ג'ימי הנדריקס אחד לאחד, ניגן לד זפלין ושר מאוד יפה. לאורך השנים יצא לנו להופיע על אותן במות, אבל אף פעם לא ביחד. משהו בחיבור הזה מעניין ומסקרן. שנינו באנו במקור מהרוק'נרול, אבל אני בחרתי במוזיקה מזרחית, ושלמה המשיך בכיוון שלו".
“יהודה הוא כזה בנאדם נחמד, מתוק ומוכשר", מחזיר מזרחי סופרלטיבים. “כל כך מחמיא לי כשהוא אומר שהושפע ממני, כי הוא חולל מהפכה בנגינה שלו, הוא היסטוריה מהלכת".
קיסר: “אני בכלל התחלתי כמתופף. גדלתי על מוזיקה תימנית בבית ובגיל 4 תופפתי על פחים בגינה של הבית בקריית אונו, פחים שבימי שישי היינו מתרחצים איתם ובמשך השבוע שימשו כאמצעי תיפוף עבורי. בחופש הגדול של גיל 13 עבדתי, אספתי כסף וקניתי סט תופים. הופעתי איתו בעיקר בחתונות ובאירועים משפחתיים, וליוויתי כמתופף זמרים תימניים כמו אהרן עמרם ושלום צברי. בשנת 1968, כשהייתי בן 14, נפצעתי בלונה פארק במתקן המכוניות המתנגשות ואושפזתי בבית חולים איכילוב. נגזר עליי לשכב במיטה עם גבס למשך שמונה חודשים, ולא יכולתי לתופף, אז בדרך מבית החולים הביתה הוריי קנו לי גיטרה אקוסטית. בדומה לשלמה, גם אני אוטודידקט. לימדתי את עצמי לנגן דרך האזנה לתקליטים. היה לי פטנט: שמתי על מחט הפטיפון קופסת גפרורים, וזה היה מאט את קצב הנגינה של התקליט וכך הייתי מצליח להבין בדיוק איך לנגן את הצלילים. בהמשך אחותי קנתה לי גיטרה חשמלית מסוג גיבסון בהזמנה אישית, ואז כבר התמקדתי בגיטרה ופחות בתופים".
מזרחי: “בשונה מיהודה, אני מנגן כל הזמן בשירים שאני יוצר ומקליט וכשאני לא מקליט - אני מתאמן בנגינה ומפתח את הטכניקה שלי עוד ועוד. אם יש 24 שעות ביממה, אני מתאמן בכל רגע פנוי מלבד הזמן שבו אני ישן".
קיסר: “אני שמח שהגיטריסטים הצעירים למדו מאיתנו, ממשיכים אותנו, מתפתחים טוב ויודעים לנגן. אבל זה לא קורה באותן כמויות כמו פעם. פעם לא היה שיר שלא הייתה בו גיטרה. עד לפני עשור הגיטרה הייתה המובילה, היא שלטה, היה לה כבוד וכיום כבר לא, החשיבות שלה ירדה".
מזרחי: “משחר ההיסטוריה הפקתי אומנים וניגנתי בהקלטות. הייתי רוצה שייקחו אותי יותר, אבל מטבע הדברים כשאתה מוזיקאי לא כל כך מפורסם, אז האומנים המוכרים לא לוקחים אותך. זה החוק היבש של התעשייה, מה לעשות? זה לא מונע ממני להמשיך ליצור ולנגן, כי המוזיקה היא הייעוד שלי. וכשלא מזמינים אותי, יש לי אולפן ביתי ואני מקליט בו".
נתפסנו כמחתרתיים
כיוון שמזרחי (73) הוא הוותיק מבין השניים, נתחיל בו: הוא נולד וגדל בירושלים, ואת דרכו בתעשיית המוזיקה החל כאמור בגיל 13, כשהחל לנגן בגיטרה. בשנות ה־60 היה כוכב עולה בסצינת להקות הקצב הירושלמית, ניגן תחילה בלהקת השחפים ובהמשך בלהקת הבמה החשמלית, שנחשבה בראשית שנות ה־70 לאחת מלהקות הקצב המובילות בישראל, ואף יצאה לסיבוב הופעות משותף עם אומן הבלוז האמריקאי ממפיס סלים.
בלהקות אלה, שביצעו בעיקר גרסאות כיסוי לשירי רוק ובלוז פופולריים לועזיים, מזרחי גם יצר חומרים מקוריים משלו. “להקת הבמה החשמלית עברה שלושה גלגולים. אני הצטרפתי אליה בגלגול הראשון, שהורכב ברובו מחבר'ה אמריקאים", הוא מספר. “כשהלהקה התפרקה, האמרגן אמנון צבן ביקש ממני להקים את הלהקה מחדש וחרשנו את כל המועדונים, האוניברסיטאות והאירועים המרכזיים עם רוק לפנים. אנשים לא ידעו איך לאכול או לעכל אותנו. לאחת ההופעות הגיע חייל צעיר שאמר שהוא חולם לנגן כמוני. אמרתי לו שהוא צריך להתמיד ולהתאמן. אותו חייל היה שלמה ארצי, לפני שהגיע ללהקת חיל הים והתפרסם".
ההצלחה של הבמה החשמלית בהופעות הובילה אותה לנגן באלבום הפסיכדלי הראשון בישראל “חנטריש שלוש ורבע" של דני בן ישראל, במחזמר הפרובוקטיבי “קרחת" שכתב יהונתן גפן, ובאלבום הבכורה של צביקה פיק. ב־1973 הם יצאו לסיבוב הופעות עם גבי שושן, ומזרחי עיבד חלק משירי אלבומו השני. “גבי היה קסם של בחור", אומר מזרחי. “בפגישה הראשונה הוא נתן לי חמישה שירים ואמר לי ‘שלמה - שחק אותה'. נסעתי לבית בירושלים, עיבדתי את השירים וקראתי לו לבוא להקליט. זה היה מהר וממוקד. נפגשנו חודש לפני שהוא שם קץ לחייו במופעי מחווה לאחרית הימים. גבי היה נראה ונשמע במיטבו. אבל אז קרה מה שקרה, וזה כל כך עצוב".
בסוף 1970 הצטרף מזרחי להרכב הרוק החדשני כיף התקווה הטובה, שכלל גם את המתופף זהר לוי, אלי מגן, ג'וזי כץ וחנן יובל. “אלי מגן הזמין אותי להצטרף ללהקה הזו, שאמורה הייתה לנגן ולהופיע עם שירי חנוך לוין ושמוליק קראוס", הוא מספר. “בהופעות נחלנו הצלחה, אבל עדיין להקות רוק נתפסו כמשהו מחתרתי וכשוליים, ולא הצלחנו להיכנס למיינסטרים. שמוליק קראוס, שהיה מעורב מוזיקלית, משך לכיוון אחד, וזהר לוי משך לכיוון אחר. הם התחילו לריב ולהתווכח, אז נמאס לי, עזבתי את הלהקה וחזרתי לירושלים. כשהשיר הבולט של הלהקה ‘בלדה לעוזב הקיבוץ' צעד בראש מצעד הפזמונים - הלהקה כבר לא הייתה קיימת".
הצ'אנס הגדול של מזרחי להיכנס למיינסטרים היה ב־1971, כשאריק איינשטיין וצבי שיסל חיפשו להקה שתלווה את הזמר, לאחר שהלהקה הקבועה שלו, הצ'רצ'ילים, עזבה ללונדון. “עשינו חזרות על השירים הידועים של אריק ונפגשנו כל יום במשך שבועיים שלמים לעבוד והיה עלא כיפאק, אבל פתאום הם לא הגיעו", משחזר מזרחי. “הסתבר שתפסו אותם עם חשיש בתל אביב ואחרי הבלגן אריק הגיע להתנצל, להיפרד מאיתנו ולומר שבגלל מה שקרה הוא מעדיף לקחת פסק זמן מהופעות. הוא הציע לי לעבור איתו לתל אביב ולעבוד איתו על שירים, אבל בדיוק הקמתי את הגלגול השלישי של הבמה החשמלית. ויתרתי".
היפ הופ ראשון בעברית
באמצע שנות ה־70 מזרחי יצא עם שניים מחבריו לבמה החשמלית לסיבוב הופעות בלונדון, מתוך רצון לשחק אותה בחו"ל. “הופענו שם והיה מעולה, עד שגנבו לנו את כלי הנגינה מהרכב ונאלצנו לחזור לארץ", הוא מספר.
בהמשך עבר להולנד, הופיע והקליט עם הרכב שהקים בשם Salomon King Band: “הקלטתי סקיצות ששילבו בין רוק'נרול למוזיקה מזרחית ואתנית, שיועדו לחברת קולומביה רקורדס, אבל בגלל בעיות אישור עבודה בארצות הברית זה נגוז. מה שכן, הוחתמתי על חוזה הקלטה בחברת תקליטים הולנדית והקלטתי כמה שירים".
עם שובו לישראל ב־1980 ניסה מזרחי להתניע מחדש את הקריירה והוציא את “תנו לי דרך" לרדיו, שיר שהפך ללהיט ונחשב לאחד משירי ההיפ הופ הראשונים בארץ. כעבור ארבע שנים כתב, הלחין והפיק את פסקול הסרט “קוקו בן 19". “הבמאי דני ורטה ביקש מכמה מוזיקאים לכתוב את שיר הנושא לסרט", הוא אומר. “לשמחתי הוא אהב את מה שיצרתי, וכשהבין שאני גם כותב מוזיקה אינסטרומנטלית, הוא הפקיד בידיי את המשימה ליצור את כל הפסקול. לאורך השנים הלחנתי מוזיקה לעוד 20 סרטים, בעיקר תיעודיים".
ב־1998 נבחר על ידי עיריית תל אביב להפיק מוזיקלית את פרויקט “עבודה עברית", המבוסס על קאברים לשירים ישראליים ישנים. “פנו לשלומי ברכה ואליי, וזה אחד הדברים הכי כיפיים שזכיתי לעשות", הוא מתאר. “הם פנו לשבק ס' להשתתף בפרויקט, אבל הם סירבו כי טענו שלא היה היפ הופ בארץ בשנות ה־70 וה־80. אז השמיעו להם את ‘תנו לי דרך', הם התלהבו ברמות. לא האמינו שיצרתי את השיר הזה כבר ב־1975. בזכותו הם הסכימו להשתתף בפרויקט והפכו את הקאבר ללהיט".
מזרחי הוציא ב־2001 אלבום סולו ראשון, “אדון החלומות", ואלבום אוסף שיריו משנים עברו “Fenderica One". שניהם התפרסמו בעיקר בקרב חובבי הרוק. לאורך השנים זכה לכינוי “ג'ימי הנדריקס הישראלי" ואף הונצח בשירו של ברי סחרוף “כמה יוסי", בשורה “לשלמה יש גיטרה בצבע לבן".
בתקופה האחרונה הוא עובד על אלבום סולו וממשיך להוציא שירים חדשים, כשלאחרונה יצאו “Wisdom Of The River", שכתב והלחין לזכר אחיו המנוח משה ז"ל, “Jimi Hendrix Blues" ו"זמנים קשים", שעוסק בסגר ובקשיים של תקופת הקורונה. “הימים עוברים, אתה עובר דברים, אתה עובר שינויים, אתה צמוד למה שהיה ועושה אינטראקציה עם דברים", הוא אומר. “החומרים החדשים הם מה שיוצא מההוויה שלך והרגש, זה דברים שאתה חווה. אתה רואה את השינויים לטובה ולרעה, אתה סופג אנשים, אתה חווה את הלך הרוח והתנועות האוניברסליות והמקומיות, וכל זה משפיע עליך. עברתי את כל המגוון של המוזיקה הישראלית, ניגנתי לפני כולם גיטרה סולו בדיסטורשן. אני אדם שעשה הרבה סוגי מוזיקה, כי יש לה ספקטרום רחב".
אריס סאן וכוורת
בשנת 1970, כשמזרחי כבר נחשב לאחד ממובילי הדרך של הרוק הישראלי, יהודה קיסר (68) תופף בלהקת הקצב אנשים שרים. “זו הייתה להקה שניגנה גם רוק'נרול לועזי, שירים של הביטלס, ג'ימי הנדריקס והרולינג סטונס וגם שירים תימניים", הוא אומר.
התפנית בקריירה שלו התרחשה אחרי שרמי דנוך עבר לגור לידו: “סבתא שלו וסבתא שלי אחיות. הוא לא היה בראש של רוק'נרול, אלא של פיוטים ומוזיקה תימנית ומרוקאית. חשבנו להקים להקה שתופיע בחתונות, וב־1973 הופענו לראשונה עם שירים מזרחיים בחתונה של חבר שלנו: רמי כזמר, אני כגיטריסט ועוד אורגניסט אחד. בהמשך הופענו במועדונים שנפתחו במושבים של תימנים, וכך בעצם נולדה להקת צלילי העוד".
את אחת ההופעות של הלהקה בנתניה דאג דנוך להקליט על גבי טייפ סלילים. הוא הפיץ את הקסטות בתחנה המרכזית באופן עצמאי. “ברגע שהקסטות החלו להישמע, מאיר אזולאי מחברת התקליטים האחים אזולאי חיפש את הלהקה שמוכרת קסטות באופן פיראטי. הוא הזמין אותנו להקליט אצלו", משחזר קיסר. “לא ידענו עד אז מה זה אולפן הקלטות ואיך מקליטים. כשבאנו לאולפן, ראינו את אריק איינשטיין ושלמה ארצי. אנחנו הקלטנו רק עם גיטרה, תופים וקנון. אזולאי רצה שיהיה סאונד עשיר יותר, אז הוא ביקש מטכנאי האולפן שלנו, דודי רוזנטל האגדי, לנגן קלידים על ההקלטה והוסיף את זה אחרי שסיימנו. בהמשך הוא קרא לבסיסט שניגן בס וכך נשמענו מיוחדים וחדשניים. התקליט הראשון שלנו היה אריס סאן וכוורת בשילוב עם הנדריקס ובלוז".
להקת צלילי העוד הייתה מנושאות הדגל של המוזיקה המזרחית בישראל, עם להיטים כמו “חסידה צחורה", “חנה'לה התבלבלה", “איילת חן" ו"בזכרי ימים ימימה", והביקוש שלה לחתונות ואירועים רק הלך וגבר. “הייתי היחיד מהחבורה עם טלפון, אז הייתי קובע את ההופעות והיו לנו חתונות מוזמנות שבעה חודשים קדימה", אומר קיסר. “כל חתן שרצה אותנו באירוע שלו, היה מקבל ממני תאריך ורק אחרי זה לוקח אולם. לא הפוך. זו הייתה תקופה יפה".
באמצע שנות ה־70 פתח קיסר יחד עם בן דודו, המוזיקאי והזמר משה עוזרי, משרד אמרגנות בשם “תיאטרון עוגב" וניהל את להקת הלויים ואומן צעיר שגילה בשם ג'קי מקייטן. “הפקנו לג'קי את אלבום הבכורה שהיה בסגנון בלוזי. זה לא כל כך הצליח, כי היה לו קול תימני מדי בשביל רוקר, אבל ג'קי תפס חזק בהופעות", מספר קיסר. “בהמשך הוא הביא את חבר שלו, זהר ארגוב. ראיתי אותו בהופעה ולאור תגובות הקהל הרגשתי שיש פה משהו. אני זוכר ששאלתי אותו ‘מי אתה?' הוא אמר: ‘השתחררתי בדיוק מהכלא ואני רוצה להיות זמר'. שילבנו אותו בהופעות כזמר חימום לג'קי ואז הקלטתי לו במועדון ‘הברווז' ביפו את הקסטה הראשונה ‘אלינור'".
קיסר שימש כמנהלו של ארגוב במשך שנה, עד שאשר ראובני תפס את המושכות: “היה ביקוש להופעות של זהר גם בצהריים, גם אחר הצהריים וגם בערב. בגלל שכל הזמן היינו מופיעים, לא היה לי זמן לעבוד עם אומנים אחרים, אז העברתי לראובני את הניהול והצטרפתי לזהר בעיקר בהקלטות ובהופעות מיוחדות. היינו חברים טובים, אהבתי אותו ואת היכולות הקוליות שלו. לא אהבתי את הקטע של הסמים, אבל מי היה יכול למנוע את זה? זה בא לו מהבית".
הרחתי את הכישרון
ב־1987, לאחר שהקליט בצורה פיראטית באולם חתונות את הקסטה הראשונה של ציון גולן (“קסטה מס' 1"), הקים את הוורסיה הראשונה של “אולפני קיסר", אולפן ההקלטות שלו: “שכרתי דירה בקריית אונו והפכתי אותה לאולפן של ארבעה ערוצים. אבל בגלל שאיכות הסאונד לא הייתה גבוהה, לא רצו להשמיע את השירים ברדיו, אז החלטתי לפתוח אולפן מקצועי בתל אביב, בפינת רחוב העלייה. עד 1992 הקלטתי שם את כל האומנים המובילים".
אחד האומנים שהקליטו באולפן של קיסר היה חיים משה: “חיים הקליט בתחילת הדרך תקליט בתימנית שלא הצליח, אז יעצתי לו להקליט אלבום חפלות שהצליח. אחר כך הוא הקליט אצלי באולפן את ‘אהבת חיי', שפרץ את כל הגבולות האפשריים".
לאורך שנות ה־80 וה־90 קיסר טיפח את מיטב אומני הז'אנר הים־תיכוני. אחת התגליות הבולטות שלו הייתה שריף, ילד הפלא הדרוזי שלהיטו “בסבוסה" הפך את המדינה. “שמעתי אותו בערב מחווה לזהר ארגוב בעוספיה, היה לו קול של ילדה בת 15", הוא נזכר. “הוא היה אז ילד בן 10. פניתי לאבא שלו ובמשך כל החופש הגדול של 1990 עבדנו על אלבום הבכורה שלו. ממייקל שריף הפכתי אותו ל'שריף', והשאר היסטוריה".
בזכות שריף נחשף גם לשרית חדד בת ה־16: “כשהופעתי עם שריף במועדונים, ראיתי אותה במועדון ‘המגף' בחדרה. הציגו אותה כזמרת הבית של המועדון. היא שרה שם שירים של זהבה בן ועופר לוי. אבי גואטה, שהיה בעל חנות חשמל, שאל אותי אם שווה להשקיע בה. אמרתי לו שיביא אותה אליי לאולפן ונראה. כששמעתי אותה, כבר הרחתי את הכישרון וצירפתי אותה כמופע חימום לשריף. בהמשך הקלטתי באולפן שלי את הדואט שלה עם שריף לשיר ‘שלום חבר', שהפך ללהיט".
טאלנט נוסף שליווה מתחילת הדרך היה אייל גולן: “אתניקס, שרצו להפיק אלבום לזמר ים־תיכוני, הגיעו למועדון המצודה, שבו הופיעו מדי לילה 20 זמרים. הם שמעו את נתי לוי והציעו לו להשתתף בפרויקט, אך הוא נבהל כי התקליט שהוציא בסגנון פופ הנחית את הקריירה שלו לרצפה, והוא לא היה מוכן לעוד מכה. הזמר הבא שאתניקס שמעו במועדון היה אייל. היו לו אז שני אלבומים. הראשון, ‘לחישה בלילה', לא הצליח. השני היה אלבום קאברים שיצר דיבור סביבו. אז הגיע הסיפור עם אתניקס וחולל מהפכה. זכיתי לנגן בשלושת האלבומים שאתניקס עשו עם אייל".
בשנת 2000 הקליט קיסר אלבום סולו בשם “הקיסר האחרון", בהפקת חברי אתניקס, ומאז הוא מתארח בהקלטות ובהופעות של מיטב האומנים. הוא חתום על המהפכה של הז'אנר הים־תיכוני, כששילב בנגינתו בין רוק למזרחי. “יצא שהמסלול שלי היה במוזיקה המזרחית, אבל עד היום אני נהנה לנגן בלוז ורוק", הוא אומר. “הרוק'נרול הוא חלק ממני ובכל השירים אני משלב אותו".
מזרחי: “לא קל להתפרנס ממוזיקה. לא קל לסגור הופעות. אני לא אומן מפורסם שהקהל נוהר לראות אותו בהמוניו, אבל לשמחתי יש קהל שעדיין צמא לראות אותי מופיע, אז יש לי הופעות. אני משקיע בזה הרבה. מתגלגלים. אני גם עובד על אלבום חדש ושירים חדשים ומשפץ דברים ישנים, שאני חושב שהם חשובים והם גם אקטואליים ותופסים פרספקטיבה עכשווית המתאימה להווה. זה קורה באומנות ובכל דבר".
מזרחי: “אם היינו עושים סיבוב הופעות משותף שבו יהודה מנגן מוזיקה מזרחית ואני רוק'נרול ושנינו מנגנים גם ביחד, זה יכול היה להיות פיצוץ, אבל הפקה כזו עולה כסף, ואין לנו אמרגן או מפיק שירים את הכפפה. אנחנו מעוניינים לשתף פעולה, אבל זה צריך להיות בזמן הנכון".
התרעות פיקוד העורף