השבוע חנך מרגי באופן רשמי את הקריירה הבינלאומית שלו עם השקת מיני אלבומו הבינלאומי הראשון – "Dark Side Of The Rainbow" (פרפראזה ל'צד האפל של הירח' של פינק פלויד?), שנפתח עם להיט הבכורה הבינלאומי שלו Sucks To Know You, מהלהיטים הגדולים ביותר של השנה החולפת ופומפם בתקשורת לא מעט בשל הפרידה המתוקשרת (ושוברת הלב) של הזמר מהאקסית נועה קירל.
מלבד הלהיט המצוין לעיל, מיני האלבום מונה ארבעה שירים נוספים בלועזית – "Somebody’s Fool", "Lie Like This", "Falling" ו-"Paradise". מצד אחד, מרגי שולט בצורה אבסולוטית באנגלית, מבצע כל שיר ושיר ללא מבטא ישראלי-צברי וניכר בקליפים שהוא מלא בכל המניירות של זמר בינלאומי, גם במימיקה, בתנועות, בביצוע הקולי ויודע בדיוק לשחק את המשחק.
מאידך גיסא, אין פה שום ייחודיות: נכון, שירי אהבה ושירים שוברי לב זה על הכייפאק להיכנס לפלייליסט ישראלי, אבל בשוק הבינלאומי הוא לא נושא שום בשורה חדשה, לא מסקרן במיוחד (יחסית למדינה בה יש מיליוני זמרים בסגנון ולוק זהה) ואין בו את טביעת החותם הייחודית. אולי אם בשירים היו משולבים כמה אלמנטים ישראליים מסוגת הפולקלור המקומי, זה יכל להבדיל אותו ולייחד אותו, אך הוא בחר במיני אלבום זה לטשטש את הישראליות לחלוטין, ואפשר להבין אותו, הוא ממוקד מטרה להצליח בשוק העולמי.
הבעיה היא שבשביל לקבל בסיס לכך – אתה צריך להוכיח שאתה לא פלירט חולף במוזיקה הישראלית ולצערי למרגי, עם כל הכישרון הרב שבו (ויש כישרון), עדיין אין את כל הכלים בשביל להצליח בגדול בחו"ל, כי הרי לפני שאתה צולל – אתה צריך קודם ללמוד לשחות. גם התדמית של ה"מאוהב המיוסר" שבוקעת משיריו פחות מעניינת כבר.
אישית, מאד נהניתי ממיני האלבום ומההפקה המוזיקלית שנוטה לכיוון הפופ האלקטרוני המתקדם, אהבתי את הליריקה (העוסקת ברובה בשיברון לב, שנאה ואהבה) ואת הלחנים המלודיים וכמובן את הביצוע – לקהל הישראלי הממוצע – מיני האלבום הזה מספק את הסחורה. בשוק הבינלאומי? קשה לי להאמין.
במה אני מאמין? שעם עבודה קשה, התמדה והמשכיות בהתנסויות המוזיקליות האופייניות לו – מרגי יכול לעשות את זה. אבל לגבי זאת – רק הזמן יידע להכריע.
"פילהרמונית של טירוף" הוא שם שירו החדש של עומר אדם, שם טיזרי שבוודאי מעורר הרמת גבה (לא מוצדקת) מצד חובבי המוזיקה הקלאסית ומצד שני מביא כותרת מסקרנת כשלעצמה, שכן מי היה מאמין שבפילהרמונית אפשר להרגיש קרחנה? עומר אדם, כנראה, מאמין.
ועכשיו ברצינות, השיר מתחיל כבלדה ומתפתח לשיר פופ אופייני, ממשיך לעסוק באהבה, אלכוהול ורווי במטאפורות ומשחקי מילים, כשהגימיק שלו הפעם הוא ציטוטים וקריצות לשירים ואמנים ידועים: זהר ארגוב, אריק איינשטיין, זהבה בן, מוקי וטונה (איתי זבולון), סרטים (צ'ארלי וחצי) ואפילו רמיזה לחוזה המדינה בנימין זאב הרצל ("על המרפסת בבזל הדלקתי סיגריה"), עם ניסיון להעביר אמירה חברתית – "קונספירציה נגד אינפלציה, מה כבר לא מדברים על שלום?".
השיר קליט והמילים משעשעות, אבל עדיין משהו מתפספס ולא באמת מתרומם בשיר, כאילו הוא "פרווה" ואנמי, הוא עטוף באריזה (הפקה מוזיקלית) יפה אבל כשפותחים את המתנה – רואים סתם עוד איזו עניבה שכבר יש לנו ערימה מאותו הצבע ואותו הסוג.
נכון, ההומור והקריצות האלה חמודים אבל כבר חרושים יתר על המידה ("מתוק שמרלי" של אליעד נחום, "תנו לו צ'אנס" של מה קשור? הם רק דוגמאות בשלוף), ואין בעצם בשיר איזה אלמנט שמצדיק אורך חיי מדף מלבד האזנה או שתיים, כך שהפעם זה די מתפספס לאדם. זה חד משמעית לא יהפוך לאחד מלהיטי התקופה שלו, לא שכל שיר שלו אמור להפוך לכזה, אבל ממנו – ציפיתי ליותר.
כל שיר על אמא הוא מרגש אבל יש הרבה שירי אמהות שהם קיטשיים מדי וכבר לא מרגשים, אך כששמעתי את "מאמא" החדש של מושיקו מור, שנע בין שלמה ארצי פינת אייל גולן – התרגשתי. הטקסט המיוחד והנוגע, הביצוע המצמרר והלחן המלטף והרך – תענוג. פשוט להאזין ולהתמוגג, בלי מילים מיותרות.
לאחרונה הזדמן לי לשוחח עם תמר אופיר, יוצרת וזמרת צעירה ובת טיפוחיו של המפיק המוזיקלי אורי זך. נחשפתי אליה לראשונה בסינגל הבכורה "כבר שבוע" לפני חודשיים, אך רק כששוחחנו ושמעתי מפיה את סיפורה – הבנתי מה מסתתר מאחורי השירים הייחודיים שלה, ובעיקר עד כמה היא דעתנית, מודעת ליכולותיה ובוררת בקפידה כל אות, כל תו, כל צליל וכל מילה היוצאת מפיה.
היא לא נשמעת כמו שום דבר ששומעים בסצנה המקומית כיום, סוג של משוררת ופזמונאית מהסוג הישן אך עם קול, לחן וסאונד עכשווי שיודעת ללהטט בין המילים והצלילים בצורה שובה וקסומה.
השבוע הוציאה תמר שיר שני – "כמו סופה", שיר שנשמע להיט גדול מהרגע הראשון, כאילו מדובר בזמרת רבת שנים וניסיון ולא בזמרת "מתחילה". היא מגובשת, נועזת, שנונה ובעיקר מצוינת. עשו לעצמכם טובה והאזינו לשיר הזה – אך היזהרו, אתם הולכים להתמכר אליו – כמוני.
הפעם זו לא ביקורת שיר או אלבום אלא המלצה: הילה כהן אלעזר היא יוצרת, זמרת, שעושה את הדרך הארוכה, המפותלת והנכונה (לדעתי) של להקליט, להופיע, לצבור קהל שמתלווה אליה למסע ולדרך, ובעיקר יוצרת, מלחינה ומבצעת בקול מיוחד ובעוצמות ייחודיות שירים שהם די שונים (בקטע טוב) בנוף המקומי: בנגינת גיטרה הפורטת על נימי הנשמה ובטוטאליות בכל שיר ושיר שהיא מבצעת, מצליחה הילה להחיות או להמציא מחדש את המונח "שירי משוררים", והוכחה נהדרת לכך ניתן למצוא באלבום שהקליטה (והלחינה) משירי המשוררת דנה אמיר.
ב-4 בנובמבר (שעה 13:00) תופיע הילה באולם גלריה ישראלית במסגרת פסטיבל הפסנתר הנוכחי, בו תבצע שירים מאלבומיה ("נופל מחוץ לזמן", "כל יום" ו"הילה שרה דנה אמיר") ושירים נוספים במופע שנקרא "את חירותי", על שם השיר האייקוני של יורם טהרלב שצרוב בתודעה בביצועה של חוה אלברשטיין (בלחנו של ג'ורג' מוסטקי) שהילה הפיחה בו חיים חדשים בלחן מקורי משלה, אחר, אמיץ, בלוזי ומיוחד בשיתוף פעולה עם אהוד בנאי.
במופע ילווה אותו הרכב נגנים משובח בניהולו המוזיקלי של ערן ויץ ובו תארח הילה את כוכבת תיאטרון הקאמרי אולה שור סלקטר. על ההפקה אמון לא אחר מאשר אשר ביטנסקי.
בכדי לערוב להמלצתי זו, משתף את אחד השירים שהכי אהבתי מהאלבום החדש של הילה – "אם אמות עכשיו", שיר שזוכה ללחן ענוג וביצוע שמיימי שהצליח לצמרר אותי ואפילו לגרום לי להזלת דמעה.