בשנת 82’, כשדני בסן, סולנה של להקת תיסלם אז וגם היום, פגש לראשונה את המשורר והפזמונאי יענקל’ה רוטבליט, הוא לא העלה בדעתו שאותו מפגש ישנה את חייו האישיים והאמנותיים וש־40 שנה אחרי כן הוא יעלה על בימת פסטיבל הפסנתר, פסטיבל עירוני של עיריית תל אביב- יפו, במופע אישי שיוקדש כולו לשיריו של חברו הוותיק. “כילד בן 12 כבר התוודעתי לראשונה לשם ‘יענקל’ה רוטבליט’ כששמעתי בפעם הראשונה ברדיו את השיר ‘זמר שכזה’ (1968) שביצע צוות הווי של הנח”ל”, בסן מספר.
“זה היה שיר מגניב שמזכיר לי תקופה שהיא הרבה יותר נאיבית. בשנת 82’ יאיר ניצני הלחין מנגינה, אבל הלהקה לא כל כך התארגנה על לכתוב לה מילים, ואז עלה רעיון שיענקל’ה יכתוב. יאיר היה אמור לעלות אליו לירושלים ואמרתי לו: ‘אני חייב לבוא, אני חייב לפגוש את הבן אדם’. נסענו ערב אחד לירושלים העתיקה עם טייפ קסטות גדול, השמענו לו את השיר, וכל המפגש הבטתי עליו. הוא היה מואר והקרין משהו אחר. נשאבתי. הם דיברו על מוזיקה, ואני הסתכלתי על הבן אדם. פתאום לראות את הדמות של הבן אדם התחבר לי עם כל השירים שהוא כתב. אותו השיר היה ‘בוקר של כיף’, אחד הלהיטים הגדולים של תיסלם”.
המפגש הבא בין השניים היה בשנת 84’, שנה אחרי שתיסלם התפרקה. “החלטתי שאני רוצה שיענקל’ה יכתוב לי את אלבום הסולו הראשון שלי”, הוא מספר. “צלצלתי אליו, נסעתי אליו לירושלים. נוצר קשר מיוחד. הוא כתב את האלבום הראשון שלי. הייתי ילד מבולבל לחלוטין שרק סיים חברות בלהקת רוק מצליחה. לא היה לי מושג בכלום, אבל הדבר היחיד שידעתי הוא שאני מוכן לשיר כל דבר שיענקל’ה כותב, אם זה שיר מחאה חברתית, אם אלו אמירות פוליטיות, אם אלו שירים של אהבה ורומנטיקה. הוא מדבר בשפה שאני מרגיש, הוא שם מילים בפי. זה הקשר הייחודי שלנו. בתור אחד ששר, ואני חושב שאני שר לא רע בכלל, אני צריך כותב שיכתוב לפחות ברמה שאני שר, ואת זה יענקל’ה עשה”.
האלבום “דני בסן” יצא בסוף 1985 בהפקתו המוזיקלית של רמי קלינשטיין, כשבין המלחינים שהלחינו את שיריו של רוטבליט בו היו יזהר אשדות, מאיר בנאי, מני בגר ומייקל בנסון. במיוחד הצליח השיר “ככלות הקול והתמונה” (לחן: יזהר אשדות) שהפך במרוצת השנים לקלאסיקה: “נסעתי יום אחד באוטובוס לגבעתיים, והשיר הזה התנגן ברדיו ופתאום שמעתי שכל האוטובוס שר את השיר. אף אחד לא ידע שאני נמצא באוטובוס, ואמרתי לעצמי: ‘יא אללה, אתה את תפקידך סיימת. גם כשכבר לא תהיה פה השיר הזה יישאר לעד, יש לו נצחיות הרבה אחריך’. זה מילא אותי בשמחה גדולה”.
על האלבום ההוא הוא אומר: “זה היה אלבום בוסרי מאוד. עבדו עליו אנשים נפלאים ומוכשרים, אבל מבחינתי הוא היה בוסר”.
בשנת 89’ יצא אלבומו השני של בסן, “הילד שבי”, שבו נכללו שלושה שירים שרוטבליט כתב: “ציפור נדירה” (לחן: רן עפרון), “דרכנו” (לחן: יזהר אשדות) ו”דברים שרציתי לומר” (לחן: יהודה פוליקר). “זה כבר לא היה אלבום שכולו של רוטבליט, אבל קיבלתי ממנו שלושה שירים נפלאים ונורא יפים”, אומר בסן.
השירים הללו זכו לפרסומם דווקא בגרסאות הכיסוי. כשהקלטת אותם שיערת שהם יהפכו לקלאסיקות?
“ממש־ממש לא. כשאתה נמצא בחיים עצמם, אתה לא רואה את הדברים בפרספקטיבה שונה. אתה עושה עשייה מוזיקלית כי זה הצורך שלך וזו האהבה שלך וזה מה שאתה יודע לעשות. לגבי ‘דרכנו’, במרוצת השנים ראיתי איך השיר מתחבר לכל כך הרבה אנשים, וכל אחד מספר סיפור אחר על איך השיר הזה נגע בו ואיפה הוא פגש אותו. ב־2002 הוא הפך להיות סוג של המנון לאומי בגלל התקופה הקשה שעברנו אז. אגב, ליענקל’ה ולי יש מעין מחלוקת לגבי השיר: הוא טוען שהוא כתב את זה לאשתו אורנה, ואני טוען שהוא כתב את זה לאשתי, חגית. אז אפילו במקום הקטן של שני אנשים שמחוברים ליצירה יש לקיחה של כל אחד את היצירה למקום שלו ולפרשנות שלו. בורכתי”.
משפט שלמה
במופע “דני בסן שר רוטבליט”, שיושק בנוכחות רוטבליט בפסטיבל הפסנתר ב־4 בנובמבר (20:00) באולם הקאמרי 3 בתל אביב, ילווה את בסן הרכב ייחודי הכולל את עדן ניר בסון (גיטרה והפקה מוזיקלית), עידו יעקבי (גיטרה), אסף לביא (פסנתר), דניאל בן חורין (קונטרבס) ומעין דוארי (כלי הקשה). מלאכת בחירת השירים הייתה אתגר לא קל עבור בסן. “עשיתי רשימה של משהו כמו 250 שירים של יענקל’ה שאני אוהב, ואז בחרתי 40 שירים”, הוא מספר. “בהפקת הפסטיבל אמרו לי שכל המופע הוא 75 דקות ושאני לא יכול לחרוג, אז הייתי צריך לעשות משפט שלמה ולוותר על שירים, ובכאב ובצער גדול ויתרתי על המון שירים שנורא רציתי לשיר אותם. נשארנו עם 16 שירים”.
מה מיוחד, בעיניך, בסגנון הכתיבה של רוטבליט?
“העברית שלו היא משהו שהולך ונעלם היום. הלב שלי נקרע מהדבר הזה. אומרים לי שהשפה חיה ומשתנה, אבל האמירה היא כל כך דלה, וכל כך חסר העומק של המילה, כשאתה אומר מילה והיא מפעילה אצלך סוג של רגש או דמיון. היום טקסטים לא מעוררים אצלי את הרגש הזה, אולי זה מעורר רגש אצל אנשים אחרים וצעירים ממני. יש משהו רדוד ולא מרגש בעיניי. יענקל’ה, בכתיבה שלו, הוא אשף המילים. הוא הופך רגש למילים ומילים לרגש”.
יש שירים שתבצע בפסטיבל ולא ביצעת קודם לכן?
“רוב השירים הם לא שירים שלי, שירים יפים וידועים. בחרתי את היהלומים שבכתר, למשל ‘המלח גבריאל’ שביצעה להקת חיל הים בתקופת שלמה ארצי, שיר שיש בו מסתוריות ועומק שהקסימו אותי בתור ילד, ‘אחרי 20 שנה’ ו’יום רודף יום’ של שמוליק קראוס. יש בו כתיבה כל כך מרגשת, אין בן אדם שלא עבר סוג של פרידה ומתמודד בדיוק עם התחושות המתוארות בשיר”.
איך זה לא קרה עד עכשיו שהופעת עם שירי רוטבליט?
“זה בדיוק העניין. דברים שמונחים לך בסביבה הטבעית שלך מתחת לאף – אתה לא רואה אותם. מי שבא עם הרעיון הזה היה חברי מתיסלם, צוף פילוסוף, שאמר לי: ‘תעשה ערב משירי רוטבליט’. נדלקתי על הרעיון, התחלנו להזיז את זה, וכנראה שגם בהפקת הפסטיבל נדלקו על הרעיון וקיבלו אותי”.
המופע הקרוב יהיה מעין סגירת מעגל עבור בסן, שהופיע בשנת 2016 בפסטיבל הפסנתר במופע “שבוי של כותבים”, פרי שיתוף הפעולה שלו עם המוזיקאי טל שנהב. “לפני שש שנים חזרתי להופיע אחרי ששנים רבות לא עשיתי שום דבר בקשר לקריירה האישית שלי”, הוא אומר. “הייתי מגיח מדי פעם, עושה אלבום והולך הביתה, בלי שום עקביות ובלי שום המשכיות. פסטיבל הפסנתר של אז היה הסמן של תחילת הדרך של עשייה שאני נמצא בה היום. זו סגירת מעגל מאוד יפה, כי אני מגיע לשם עם הרבה יותר ביטחון, ניסיון ומוטיבציה”.
מה לגבי שיר חדש?
“אני מקליט שירים שאולי בסופו של דבר אאגד אותם. בקרוב אני הולך להוציא שיר חדש. כשזה מזדמן, קורה ופוגע במקום שזה פוגע – אני נהנה מזה”.
בפעם האחרונה ששוחחנו סיפרת לי על האהבה החדשה שלך לפיסול. עדיין עוסק בזה?
“כן, בטח, אשתי כבר רוצה לזרוק אותי מהבית עם הפסלים שלי. זה נפלא. בנוסף אני סבא לשלושה נכדים ובסך הכל אני בתקופה ממש טובה”.
אינטימיות ורגש
בסן, 66, החל את דרכו המקצועית בלהקת חיל האוויר ופרץ כשהקים יחד עם חבריו את להקת תיסלם. חברי הלהקה תרים את הארץ, גם בימים אלה בסיבוב ההופעות “רוקנ’רול”, שנמצא בעיצומו. “ההופעות שלנו הן כיף צרוף”, אומר בסן. “באים, מנגנים להיטים, כולם רוקדים, כולם קופצים, כולם מאושרים. הסבים מביאים את הילדים, הילדים מביאים את הילדים. יש אנרגיה טובה בהופעות שלנו כי גם אנחנו נהנים בכל פעם מחדש. זה גם לא עמוס מדי ולא מאוס עלינו, אלא יש לזה מינון נכון. זה לא מובן מאליו בכלל ואני מברך בכל יום על זה שזה קורה”.
באיזה שלב בחיים הבנת שתיסלם היא משהו שיישאר לטווח ארוך? הרי בזמן הטירוף באייטיז לא חשבתם על זה.
“זה נכון, אני חושב שזה כמו הרולינג סטונס, כששאלו אותם בשנות השיא הראשונות מה יהיה בעתיד והם לא ידעו לענות על כך. באופן אישי, אחרי שתיסלם הסתיימה נורא רציתי לעשות דברים שיוציאו אותי מהצל הענק הזה או מהחותם הגדול הזה שתיסלם השאירה. אבל אז הבנתי שכמה שאברח - אין מה לעשות, אני מזוהה עם תיסלם. אם מישהו לא היה מכיר את ‘דני בסן’, הוא היה שומע את המילה ‘תיסלם’, והכל היה מתבהר. זה משהו שהוא גדול יותר מכולנו. שנים רבות ניסיתי לברוח מהדבר הזה עד שבסופו של דבר אמרתי ‘היי, מה אתה בורח? תיסלם זה אתה. אתה חלק מהדבר הזה. זה דבר נפלא שאתה יכול להיות גאה בו. תעשה את הדברים שלך בשקט ובצנעה ותהיה שמח שזכית ואתה זוכה להיות חבר בלהקה כזאת’”.
יש לכם דיבור על חומרים חדשים?
“כרגע לא”.
אתה אוהב את השילוב של להופיע בלהקה וגם להופיע לבד?
“בטח, כי זה שני דברים שונים לחלוטין. בלהקה יש את הביחד הזה שבו אחרי כל כך הרבה שנים אנחנו קוראים אחד את השני בלי להסתכל בכלל. זו להקה שמנגנת מעולה וזה סוג שירה שונה לחלוטין ממה שאני עושה בהופעות שלי. בחיים האישיים שלי אני הרבה יותר רומנטי ומופנם, מחפש את האינטימיות והרגש, ופחות את המקום של האנרגיה. לכן אני נהנה לעשות את שני הדברים האלה. המופע משירי רוטבליט הולך להיות מופע שכולו אינטימיות ורגש”.
פסטיבל הפסנתר יתקיים בתאריכים 2־5 בנובמבר בתל אביב. התוכנייה המלאה נמצאת באתר הפסטיבל