לא מעט דברים מגדירים עבורנו, ילידי שנות התשעים, את השנים היפות הללו שטיקטוק לא היה חלק מהן. חפצים כמו נגני MP4 מיתולוגיים, טלנובלות ישראליות סוחטות דמעות כמו 'משחק החיים' ו'לחיי האהבה', סודוך, שעות מול הסימס, כל אלו הפכו למנת חלקנו אי שם והותירו בעיקר זיכרון רחוק.
ברשימה הזאת שאנחנו כל כך מתגעגעים אליה יש גם את סאבלימינל, שם הבמה של קובי שמעוני, הראפר הבועט שסיפר לנו בפעם הראשונה בחיינו שראפ ישראלי יכול להיות גם מחאתי, גם מקפיץ וגם מרגש באותו זמן. וזה לא בא ברגל. עשרות להיטים, הופעות, ושיתופי פעולה, הפכו את סאבלימינל, ואת הצל, שליווה אותו על הבמה במשך שנים, לקול של דור, שהפך בינתיים למבוגר ולמשלם מיסים, חשמל, מים וארנונה.
אני מודה שאחרי כל הזמן הזה לא תיארתי לעצמי שאזכה להקשיב שוב לשירים הנוסטלגיים של סאבלימינל בלייב. לשמחתי זה קרה, ואתמול הוא עלה על במת הבארבי בתל אביב עם 'מקורות', המופע הנושא את שם אלבומו החדש. לצד כמה הופעות כמעט ראשונות של שיריו החדשים כמו 'אפליקציות', 'מייצג' ו'YEYE' עם איזי שקפץ לבקר, אפשר ללא ספק לומר שחזרה למקורות הייתה גם הייתה.
מה לא שמענו, אני והקהל המשולהב, בערב שעברנו. 'הסוד', 'הפינאלי', 'פרחים בקנה' עם הזמרים איציק שמלי וסיוון הנפלאה, 'תני לי', 'בית הספר הישן', ואפילו 'חלום של כל גבר', שיצא קצת אחרי כל אלו אבל הרים את כל מי שנכח ברדיוס הקרוב. חוץ מאיזי וקרובי משפחת תאקט מהימים עברו, עלה גם אליעד לרימייק מדהים ל-'Gangsta's Paradise' של קוליו שעזב אותנו רק לאחרונה, בשילוב עם 'ילד רחוב' ו'איזה סרט'.
אני יודעת שחיכיתם לרגע הזה. שאלתם, התעניינתם, חיפשתם רמזים. ובינינו, סאבלימינל והצל זה קצת כמו להגיד נינט ורן דנקר, לא משנה כמה שנים עברו, הם עדיין קצת ביחד בשבילנו. תזכורת קצרה: רק לאחרונה החליטו שמעוני והצל, הלוא הוא יואב אליאסי, להפוך את הנתק של עשר השנים לסולחה מרגשת. רגע לפני סוף ההופעה, כשתשואות הקהל התחילו לחזור למציאות, עלה הצל לבמה ויחד בישרו השניים, קבל עם וקהל, כי הופעת הבכורה החגיגית שלהם תיערך בסוף ינואר. אי אפשר שלא להתרגש, גם אם ממש מנסים.
הערב של אתמול הזכיר לכולנו איך הצליח סאבלימינל להישאר רלוונטי כל כך הרבה שנים, משהו שממש לא קל לעשות במציאות הדינמית של המוזיקה הישראלית. אפילו אם הייתי רואה את הכל על מיוט ומסתפקת במבט חטוף על הקהל, הייתי מבינה ברגע ששמעוני הצליח לסחוף את כל מי שנקרה בדרכו.
וכך היה: גברים ונשים בין גילאי העשרה ועד העשור הרביעי והלאה, כולם האזינו לשירים בשקיקה ונזכרו, לפחות על פי המבטים של חלקם, באיזשהו שלב גורלי בחייהם שלווה בפסקול המיוחד הזה. עוד משהו שהבנתי הוא שאם נשים בצד את עניין הפוליטיקלי קורקט, שהיה פחות נפוץ ב־2002, בכל הנוגע לכל מה שקורה במדינה מילותיו של סאבלימינל נותרו רלוונטיות מאי פעם. כואב ובעיקר נכון, אבל היי, לפחות הרווחנו שלום בית.