עכשיו הוא נמצא בעיצומן של הכנות למופע המחווה שהוא מרים לזכר איינשטיין, חברו הטוב, שלדבריו העבודה עמו הייתה מפסגות החיים שלו, הרבה יותר מנגינה עם גדולי המוזיקאים בעולם. “מאז מופע המחווה שהיה לאריק ב־2014 בפארק הירקון, אני מקפיד לקיים מופע לזכרו מדי שנה", הוא אומר. “זה לא עניין כלכלי פה, אלא למען אריק. חשבתי אולי לוותר על המופע השנה, אבל הרגשתי את הצורך. גייסתי לצדי את המתופף מאיר ישראל והבסיסט מיכה מיכאלי. שלושתנו ניגנו עם אריק בהופעות ובהקלטות. והצטרף אלינו גם הפסנתרן גיל פלדמן, שמנגן עם שלמה ארצי מזה 20 שנה. החלטנו הפעם שהמופע יהיה בסגנון ‘זמרות שרות אריק', אז תהיינה לאה שבת, סי היימן ורז שמואלי. גם אני אשיר כמה שירים, ואני מקווה שהוא לא יכעס עליי מלמעלה".
הקשר בין פרבר (64) לאיינשטיין החל בשנת 1979 הודות לטאלנט נוסף שאיינשטיין טיפח, מיקי גבריאלוב. פרבר, אז משוחרר טרי מלהקה צבאית, ניגן עם גבריאלוב בתוכנית “שירים בפי מלחינים": “מיקי, שהיה במילואים בשארם א־שייח', ראה אותי מנגן בלהקה צבאית. כשהוא עלה לנגן ולשיר את החלק שלו, עליתי לבמה וניגנתי איתו בלי לשאול אותו. הוא חייך, ולא הוריד אותי מהבמה. התחילה בינינו שיחה וישבנו לדבר ולצחוק עד חמש בבוקר. יום אחד הוא אמר לי שהוא עובד עם אריק על אלבום, והציע לי להצטרף".
את מרבית שירי האלבום, “חמוש במשקפיים", ה־18 של איינשטיין, הלחין גבריאלוב והפיקו יחד גבריאלוב ופרבר, שניגן בו בגיטרות. “במשך שלושה חודשים אריק, מיקי ואני עבדנו על האלבום אצלי בדירה ברחוב שלמה המלך בתל אביב. אריק הגיע בכל יום ב־10 בבוקר", משחזר פרבר. “יש באלבום תמונה של אריק, מיקי ושלי, בזמן שלקחו בו חלק אנשים יותר מוכרים ממני".
כשאריק הגיע לדירה
בנובמבר 1980 יצא “חמוש במשקפיים" וזכה להצלחה מיידית והניב להיטי ענק כמו “סן פרנסיסקו על המים", “הכניסיני תחת כנפך", “תוף בודד" ו"היא יושבה לחלון", שחרכו את הרדיו. יציאת האלבום לוותה בסיבוב הופעות, שבו השתתפו גבריאלוב, פרבר, יוני רכטר ודפנה ארמוני. ב־29 באוגוסט 1981 התקיים במועדון “קיסרית" בקיסריה המופע האחרון, שלאחריו איינשטיין פרש מהופעות והחל את תקופת ההשתבללות הביתית שלו. “בחיים לא חלמתי שזו תהיה ההופעה האחרונה של אריק על במה", אומר פרבר. “היה לו איזה עניין עם עלייה על הבמה. גם הראייה שלו, גם הלחץ שלווה בשתייה מוגזמת של ‘שטוק 84'. זה לא שהוא היה אלכוהוליסט, בכלל לא, הוא כבר לא הרגיש את המשיכה לבמה כמו פעם. סיבוב ההופעות היה נהדר, ומצער אותי שאין וידיאו אחד שלו. שנה שלמה של הופעות בלי תיעוד".
כשפרבר אזר אומץ להציע לאיינשטיין את לחניו, זה היה כבר מאוחר מדי: “אחרי שנים התעוררתי, אפילו שהייתי בעולם מוזיקלי אחר. קבעתי איתו פגישה. הגעתי לביתו. דפקתי בדלת, סימה פתחה לי את הדלת והוא לא יצא מהחדר. הוא שכב במיטה, לא הרגיש טוב. כאבה לו הבטן. הוא לא רצה לצאת לסלון. ישבתי עם סימה (זוגתו - ד"פ) בסלון שעה. אחר כך היא לקחה אותי לחדר השינה שלו. אמרתי לו ‘אריק, אולי אביא את הגיטרה ואכנס למיטה ונעשה כמו ג'ון ויוקו'. אמרתי לו שיש לי כמה שירים חדשים שאשמח להשמיע לו. ‘בכיף', הוא אמר לי. ‘אבל לא היום, אני לא מרגיש טוב'. בביקור הבא שלי בארץ הייתי בהופעה של שלמה גרוניך כשאמרו לי שקרה משהו לאריק. טסתי לבית החולים איכילוב. ראיתי שהתאספו אנשים ולא נתנו לאף אחד להיכנס. איכשהו הצלחתי להשתחל, ואחרי שהמשפחה יצאה מחדרו ראיתי אותו ללא רוח חיים. זה מראה שלא אשכח לעולם, כמו לאבד אבא רוחני".
מאפיה של נגנים
פרבר נולד וגדל בקריית ביאליק, בן להורים ניצולי שואה. “באתי מבית גמור, בית קשה מאוד מכל הבחינות", הוא אומר. “המוזיקה הצילה אותי. אם היא לא הייתה בחיי, הייתי עלול להגיע למקומות לא טובים. אני תמיד אומר שאם המוזיקה היא עבורך כמו אוויר לנשימה, זה כבר 50% הצלחה. כי אם הרצון לעסוק במוזיקה מגיע מסיבות אחרות, זה לא יוביל אותך למקום הכי גבוה".
כך, בגיל 6 התחיל לשיר וכשהיה בן 12 כבר ניגן בגיטרה קלאסית ועבר לחשמלית. בנעוריו ניגן פרבר בלהקות קצב באזור הקריות, בהן המתוקים, הביאליקים וליל העטלפים. תחילה התמקד ברוק'נרול ובהמשך עבר לג'אז־רוק פרוגרסיבי. בשנת 1976 התגייס ושירת בלהקת השריון. עם פירוקה עבר לנגן בחבורת הזמר של פיקוד הצפון, בתוכניתה היחידה “בלילה על הדשא". “לא ממש רציתי לנגן בלהקה צבאית, כי הייתי בראש של ג'אז", הוא אומר. “בהתחלה הייתי מש"ק תחזוקה בשדה בוקר, אבל המפקד אמר לי שאם לא אלך ללהקה צבאית - כנראה שאהיה בכלא על השטויות שהייתי עושה. הייתי יושב בש"ג עם הגיטרה ומנגן לכל רכב שעובר. בלהקה קראו לי ‘נציג האגודה למלחמה בג'אז'".
עם שחרורו מהצבא החל לנגן עם גבריאלוב ובהמשך עם איינשטיין, עבודה שהובילה אותו לנגן באלבומים של בכירי האומנים בישראל: “חצות" (1981) של שלמה ארצי, “צמר גפן מתוק" (1982) של שלמה גרוניך, “שירים באמצע הלילה" (1981) של נורית גלרון ובהקלטות של יהודית רביץ, שם טוב לוי, יוני רכטר, אפרים שמיר ואסתר עופרים. “הכרתי את שלמה ארצי כשהייתי נער בן 15. הופעתי עם להקת הקצב הביאליקים בקיסריה והוא הופיע עם להקת גברת תפוח", הוא נזכר. “לימים, מיכאל תפוח, שהיה המנהל של אריק, של שלמה וגם שלי, אמר שלא יכול להיות שאני מנגן רק עם אריק. הוא הפנה אותי לנגן באלבום של שלמה. כשאני מסתכל על זה היום, אני מבין ששברתי מאפיה של נגנים. היו את הנגנים המובילים ופתאום באתי משומקום וניגנתי עם כל הגדולים".
שומר על הגיטרה
פרבר עזב ב־1982 לאחר שקיבל מלגת לימודים במכללת ברקלי למוזיקה בבוסטון. “אחרי שנה וחצי של לימודים, התחלתי ללמד שם", הוא מספר. “הרבה נגנים ישראלים נסעו ללמוד בחו"ל וחזרו לישראל כדי לעבוד בהפקות בולטות. אצלי זה היה הפוך: עבדתי בהפקות בולטות ועזבתי כדי ללמוד וללמד בחו"ל. הותרתי חותם בישראל באלבומים שניגנתי בהם, אבל זה היה כל כך קצר ויכולתי יותר. בזמנו לא היה אכפת לי. בדיעבד אני לא מבין מה הייתה המהירות הזו. הרגשתי שאני מתחיל להיות לחוץ מההצלחה. לא כל אדם בנוי לזה".
במהלך שהותו מעבר לים לימד מוזיקה לא רק בברקלי, אלא גם באוניברסיטת ניו סקול ואוניברסיטת ניו יורק, העביר כיתות אומן בארצות הברית, אירופה והמזרח הרחוק, הוציא ספרים ונחשב למרצה מבוקש. במקביל, הקליט פרבר חמישה אלבומי סולו בינלאומיים מצליחים, בהשתתפות נגני ג'אז ורוק מובילים. “תכננתי לנסוע לשנתיים אבל צמחתי וצמחתי שם ובכל פעם שחשבתי לחזור לארץ, החלטתי להישאר כי רציתי לצמוח עוד וללמוד", הוא אומר. “יש עוד ועוד דברים שאני רוצה לעשות ולהספיק. אני לא נתקע במה שעשיתי אלא מסתכל תמיד קדימה".
במרוצת השנים הוא כתב מוזיקה לסדרות מפורסמות רבות, בהן "ג'קאס", "כולם אוהבים את ריימונד", "הסופרנוס", "CSI מיאמי", "הנסיך המדליק מבל אייר", "פליסיטי", "המופע של כריס רוק", "הלילה עם ג'יי לנו", "משמר המפרץ" ועוד. “לאורך השנים התחברתי עם תלמידים שלי, שמנגנים בהפקות מאוד גדולות", הוא משיב לשאלה איך התגלגל לכך. “אחד התלמידים סיפר שיש לו חברה שבעזרתה הוא יוצר מוזיקה להפקות שונות והציע לי לנגן באיזו הקלטה לטקס פרסי הגראמי. זרמתי וניגנתי. אמרתי לו כבדרך אגב שחסר לו בספרייה המוזיקלית מוזיקה מסוימת, אז הוא ביקש שאקליט לו שני אלבומים. עשיתי זאת והוא המשיך להזמין ממני עוד ועוד עבודה ומוזיקה לכל הסדרות והסרטים שהוא עבד איתם. אני עוסק בתחום הזה עד היום, עם חברה אחרת".
בעשור האחרון הוריד פרבר הילוך בקריירה, מסיבה מרגשת: הפיכתו לאב בגיל 53. “מאז שהילד שלי נולד אני יותר בישראל", הוא מספר. “הבן שלי גר בחיפה והחלטתי להשקיע את כולי בו, אני עושה איתו כל סוג ספורט אפשרי ומבלה איתו כמה שאפשר. אנחנו גרים במרחק של חמש דקות זה מזה בכרמל. שבועיים לפני פרוץ הקורונה הגעתי לישראל להופיע עם סטיב ואי ולא הייתה לי סיבה לחזור לארצות הברית, אז נשארתי פה שנתיים. עכשיו אני רוב הזמן בישראל, למרות שעדיין אני נחשב תושב חוץ".
התרעות פיקוד העורף