מאז שיעל שושנה כהן וגיל לנדאו, הלוא הם "לולה מארש", חבקו את מיני-אלבום הבכורה שלהם – "You’re Mine" – התאהבתי בהם. הסאונד שלהם, שמזכיר לי בהרבה מאד מובנים מצד אחד את הפופ האירופאי של הסיקסטיז, את הסרף האמריקאי ועם זאת הרבה סאונדים עכשוויים (או שמא עליי לדייק עצמי ולומר "על זמניים") שמתבטאים גם בטקסטים הנעים בין עצבות בלוזית לשמחה פופית וגם בהרמוניות הקוליות בין השניים – הפכו אותם, באופן אישי, ללהקה שתמיד מצליחה ללוות אותי ביומיום, גם ברגעי שמחה וגם ברגעים בהם מכה בי המלנכוליה.
לא לשווא הלהקה זוכה לאורך שנות פעילותה (בקרוב עשור יחלוף מאז השניים החלו לעבוד יחד) להצלחה בינלאומית, מופיעה בטורים בפסטיבלים הנחשבים בחו"ל ועדיין, כן עדיין, יצא לי לראות את יעל ואת גיל מסתובבים על אופניים בדיזנגוף, כאחד האדם, על אף ששם, בחו"ל, הם נחשבים לסטארים גדולים. כל זה מוכיח, כמובן, שהם מתעסקים במוזיקה ופחות ב'מסביב' וזה בא לידי ביטוי גם בשירים.
אז אחרי אלבום הבכורה "Remember Roses" (שיצא ב-2017 והניב כמה להיטי ענק כמו "Wishing Girl" הממכר, "You’re Mine" ו-"She’s A Rainbow") ואחרי האלבום השני ("Someday Tomorrow Maybe", 2020) שמתוכו בלטו במצעדים בארץ "Echoes" ו-"Only For A Moment") ועוד כמה פרויקטים בדרך (כמו קאברים לפרנק סינטרה ועדן בן זקן – מחכה שמישהו יעיר שרשמתי את שניהם באותה שורה) השניים חבקו השבוע אלבום שלישי – “Shot Shot Cherry” – והקראש שלי נשאר.
בכל אחד מהשירים מצאתי את עצמי, כלומר את רגשותיי, והסאונד הכה ייחודי של ההרכב, זה שנע בין פולק-רוק-פופ עם טאץ' לולה מארשי ייחודי – נשמר.
סדר השירים באלבום, כרונולוגית, מגולל סיפור, כשהוא מתחיל ב-"Shot Shot Cherry" הקליט שנשמע כמו יצא מהדיסקוטקים של הסבנטיז (אבבא פינת בוני אם), עוברת לבלדת הסול "If You Wanna Be My Lover" ומעין שיר ההמשך שלו (בעיניי) בפנייה של הזמרת (דהיינו גיבורת השיר) לאהוב לבה "Love Me On The Phone" שובר את רכות הבלדה לרוק בועט, וממשיך בפופ-פולקי קצבי עם "Never Grow Up".
אחד השירים הכובשים באלבום, לפחות אותי, הוא "Satelite" שמצד אחד מצליח לשבור לי את הלב בביצוע המרגש של יעל ומצד שני אין משפט יותר רומנטי מאשר "I’ll Be Your Satelite" כדי להביע רגש בעת משבר רומנטי. הגעגוע הרומנטי ושיברון הלב ממשיך עם "Because Of You" שנוטה לכיוון הקאנטרי, כשאחרי שגיבורת האלבום עוברת תהליך של בריחה ומנוסה, חיפוש ארוך ושיברון לב בדרך, היא חוזרת ב-"Going Back" ואז מגיע תהליך ניסיונות השכנוע לשקם ולאחות את השברים ב-"Run Run Baby" (מהמר שזה יהיה אחד מלהיטי האלבום) וב-"Chasing Storms" הבלוזי, כשאז מגיע שלב ההשלמה עם המצב, תחילה בתקווה תפילתית עם "This In Not The End" ובתחושה הטוטאלית עם "End Of The World" ההמנוני החותם את האלבום.
סדר השירים הזה, שעוסק בפרידה, באהבה, בתשוקה, במערבולת רגשות, בשמחה, בעצב ובנבכי נפשם של היוצרים, מצליח להוציא, בתוך הסאונד המוכר (אך המתפתח) של ההרכב, את ה"קישקע" של הכנות והצלקות הפנימיות ולקחת את המאזינים למסע מעמיק אל תוך הרגשות הכי כמוסים וכנוסים שלהם.
יש לציין כי את האלבום הפיק גיל לנדאו בשיתוף עם המפיקים - עידו אוחיון , אורי טולדנו, יוגב גלוסמן ומתי גלעד, כשכמובן השירים נוצרו על ידי יעל שושנה כהן וגיל לנדאו, שמוכיחים שוב באלבום זה שישראל, עם כל הכבוד והאהבה, קטנה על אמנים בסדר גודל שלהם.
"האלבום סוף סוף בחוץ וחשוב לנו לומר כמה מילים", אמרו לנדאו ושושנה כהן. "האלבום הזה נוצר בלי שממש התכוונו, אבל מהר מאוד הוא הפך לאור בקצה המנהרה- כשהעולם נסגר והכל הרגיש חסר ודאות, מצאנו את עצמנו מתגנבים לאולפן כדי להרגיש קצת יותר חיים. זה לקח הרבה זמן ומאמץ למצוא השראה ולהחזיר את המוזה שנאבדה.
בהתחלה הגיעו הבלדות שריפאו לנו את הלב, ולאט לאט הרחבנו את הגבולות והתחלנו לשחק באיזורים מוזיקליים שעדיין לא הגענו אליהם ולחקור אותם. עידו, שוקי, יוני, יוגי, אורי, מתי, אסף, שי, יערה, רותי, רוב, דייב, אביב ועמרי- עזרתם לנו ליצור אלבום שאנחנו כל כך גאים בו. תודה על השעות הארוכות, הסבלנות לספקות האינסופיים, ההתמסרות הטוטאלית, האהבה והתמיכה שלכם. לא היינו מסוגלים לעשות את זה בלעדיכם".
יש לציין כי האלבום מופץ בלייבל "Polydor" (יוניברסל צרפת) ולייבל "Anova Music" (הישראלי).
הופעות קרובות של ההרכב בישראל:
19 בנובמבר – גריי מודיעין
25 בנובמבר – בארבי תל אביב
8 בדצמבר – החלוץ באר שבע
13 בדצמבר – גריי יהוד
24 בדצמבר – אלמא זכרון יעקב