כשהאזנתי לראשונה ל"מאדים", השיר החדש של הכרקוקליות, הדבר הראשון ששבה אותי, עוד לפני ששמתי לב למילים, הייתה המלודיה הרכה והמתקתקה, מסוג המלודיות שאתה בטוח ששמעת מתישהוא אבל אז אתה מבין שלא, ושמדובר בחטיף פופ נוסחתי ואותנטי מהסוג הטעים, זה שאתה נדלק עליו עוד לפני שמבין על מה הוא מדבר, רק לשמוע את קולן של השתיים, לירון וטלי, טלי ולירון, ולהישבות בקסם הצלילים.
ואז, כמובן, בהאזנה חוזרת, התמקדתי בטקסט, שהוא בעצם משאלת לב של מישהי שרוצה לאהוב כמו בסרטים הישנים, כמו בסיפורים הקיטשיים עם הסוף הטוב, והרצון שהגבר שלה יאהב אותה בפרהסיה ולא יתבייש בכך. טקסטים מהסוג הזה, של רומנטיקה קיטשית, תמיד עובדים, אבל כשהם עטופים במנגינה מדבקת ובעיבוד פופי כשר למהדרין – זה עושה טוב בלב. בכלל, כרקוקלי יודעות איך לשמור על נוסחה מנצחת מצד אחד ופחות לצאת מאזור הנוחות ומצד שני אף פעם לא לשעמם או לחזור על עצמן. צריך לכך דבר קטן שנקרא מממ.. כישרון.
"חצי בן אדם" הוא שם שירו החדש של איתי לוי, שיר מסוגת בלדת פופ-RNB רומנטית, שמיטיבה מאד עם איכויותיו הקוליות של לוי, שכשהוא פותח את גרונו במניירות (לא מיותרות) מוכיח שהוא זמר נשמה אמיתי. השיר עצמו הוא שיר רומנטי סטנדרטי, עם פזמון קליט (אך עדיין לא קליט ברמה של להיט, לטעמי) שתופס את האוזן וכיף להאזנה. הוא לא שונה או מיוחד משירים אחרים של לוי בסגנון זה, וזה לא רע. האם זה שיר שייזכר מחרתיים? אני בספק, אבל משוכנע שהקהל ישיר אותו איתו בהופעות (קל לזכורו) והוא בהחלט מוצר ראוי לרפרטואר של לוי.
קובי אפללו אף פעם לא אוהב ללכת על בטוח, הוא תמיד נוהג למתוח את הגבולות של עצמו (ושל מאזיניו), לשחק עם התשוקות המוזיקליות הרבגוניות שלו, להשתטות לפעמים עם הצלילים והמילים, ולאתגר את כישרונו ויכולותיו גם מחוץ לנקודה הטבעית לו.
ב"כמה פשוט", הסינגל החדש שלו, הוא יוצר שיר שנע בין פופ למוזיקה ים תיכונית ומשתובב עם הצלילים בצורה חיננית כל כך שאי אפשר שלא לזמזם את הפזמון ("אנא בחיבאק אלבי, כמה קשה, כמה פשוט"), לחייך מהמנגינה השמחה ולהתרשם מההפקה המוזיקלית שעושה חסד טוב עם קולו הייחודי של אפללו. הברקה.
"מתייחסים לשירים כמו חטיף בסופר / כל טמבל ברשת חושב הוא אשטון קוצ׳ר / ממהרים ממהרים אין זמן לקפה עם ההורים / וגם לבמבה שלי דחפו מיליון טעמים" שר בר צברי ב"גולות", שירו החדש עם אחד מגיבורי נעוריו (וגיבור נעורים של מי לא, בעצם?) מיכה שטרית, ומצייר רקוויאם לילדות ולנעורים שלו, זיכרונות, ערגה וכמיהה לתקופה נאיבית של העשור הראשון של שנות ה-2000 (עבורו אך גם עבורי).
צברי אחראי על קטע ההיפ הופ בשיר ושטרית על השירה, כשגם נציג דור הניינטיז וגם נציג הדור הנוכחי מבכים את החברה, המציאות והתמימות שהלכה ואבדה לה. הם לא מספידים ולא מבקרים את ההווה אלא מתפרקים על החלקים הטובים במה שהיה ומנסים לאמץ פיסה גם להווה.
מעבר לעובדה שהטקסט, השירה, העיבוד והלחן מצוינים, השיר הזה נתן לי אגרוף בבטן, כי היום במקום גולות ילדים משחקים בטיקטוק, במקום לשמוע את הדוד (במקרה השיר) או האמא צועקים לבוא לאכול, שולחים ווטסאפ. העולם השתנה והשכונה שהייתה איינה עוד והשיר הזה הוא אחיזה במנת שפיות, בעיניי.
השניים גם לא יכולים שלא להתייחס בו לימים טרופים אלו, קרי השורות: "לא מדברים על שלום, בטח לא על צדק (קריצה לשיר הידוע של מוקי, כמובן), בסוף באות דמעות - והאצבע על ההדק".
"כתובה בספרים" של אליעד הוא אחד משירי האהבה הטובים ששמעתי בתקופה האחרונה. זו קביעה שנשמעת פלצנית מצידי אבל לא, הבנאדם יודע לקחת את המחשבות שלו ולתרגם אותן לצלילים מלודיים רכים ונוגעים, לכתוב טקסט איכותי שמשלב גם תיאורים מן התפילה יחד עם הלך הרוח המודרני, לרקום חריזה שמצד אחד לא מאומצת או מאולצת ומצד שני משרתת היטב את השיר ולעטוף זאת בקול כל כך כן, אותנטי ומלא רגישות שמהאזנה ראשונה יש תחושה שמאזינים לקלאסיקה (למרות שלא אני ולא אתם יכולים לקבוע אם שיר יהפוך לקלאסיקה, רק זמן העתיד יוכל לקבוע).
במקרה, אחרי שהאזנתי לשיר, שוטטתי באינסטגרם וראיתי קטע של אליעד משמיע את השיר לאשתו באוטו, והיא, דומעת מהתרגשות, מחמיאה לו והוא מנשק לראשי ומחבק את המוזה שלו. לכתוב שירי אהבה כל אחד יכול, אבל לצרוב שיר אהבה בלב של מאזין – רק יחידי סגולה יכולים. לאליעד, הפעם, זה הצליח. לפחות עבורי.
מאד אהבתי את "אני רוצה קצת שתמות" של גאיה שאקי, שאין עוררין על היותה ווקאליסטית מעולה, אך לבחור שירים שמתאימים לה ולמידותיה זה קריטי מאד, בייחוד בצעדים היחסית די ראשונים בקריירה. השיר הנוכחי, שעטנז של רגאיי-פופ-RNB, מדביק את האוזן בביטים בו מהאזנה ראשונה. הטקסט השובב, השירה העוצמתית של גאיה והלחן הממכר הם כיף אחד גדול, שיר שמצליח גם להעלות חיוך (על אף שמדובר בתכלס בשיר שיברון לב אך גם התפכחות) וגם ליצור תחושה ששאקי בדרך המאד נכונה שלה בדרך להצלחה. משאיר טעם של עוד.
במה חדשה – ליאור נץ – "Everyday"
ליאור נץ, מוזיקאי מגובש שהשיק השבוע את שירו הראשון, נשמע הכל חוץ מישראלי (וזה לטובתו, הפעם): גם בטקסט הלועזי, גם בסגנון הרוק אמצע הדרך וגם בהפקה. למרות ההשקעה, משהו היה חסר לי בשיר, אולי הפזמון העוצמתי, אולי החשמל שמרטיט את הלב ואולי העוצמות שהשיר לדעתי יכל להגיע אליהן. כך או כך, זה שיר ראשון שעשוי טוב, ואולי בשיר הבא אמצא את מה שציפיתי לו. נ.ב. שימו לב לסולו הגיטרה של נץ באמצע השיר, אולי שאב זאת בהשראת אביו, המוזיקאי והגיטריסט האגדי ארז נץ.