"כל מי שבא לראיין אותי, מדבר איתי על ההופעה שלי בחצר מלך מרוקו, זה מה שמעניין את התקשורת", אומרת הזמרת והשחקנית ריימונד אבקסיס, אחרי שאני מציע לה להתראיין לרגל יום הולדתה ה־80, והיא מבקשת ממני לסמס לה את שמי המלא, ואומרת שתתייעץ עם בתה יעל אם להתראיין או לא. “אני זמרת לא בגלל שמלך מרוקו אהב אותי. אני זמרת כי השירה נתנה לי לעמוד אחרי כל הנפילות שחוויתי בחיים, אחרי שעברתי משברים שונים. בכל פעם שאני עולה אני נופלת, אבל אני נופלת בעמידה. נפלתי אבל אני עדיין עומדת".
יום ההולדת העגול תופס אותה עם לוח הופעות גדוש, בארץ ומחוצה לה, כיאה לאחת הזמרות המרוקאיות המפורסמות בעולם. “מפליא אותי שעדיין אנשים רוצים לשמוע ולראות אותי, כי בדרך כלל אנשים לא יוצאים מהבית לראות זמרת בת 80 שרה שירים מוכרים. אני לא לאונרד כהן", היא אומרת. “חצי מהקהל שלי כבר לא בעולם הזה, אבל יש דור צעיר שמגלה אותי. אנשים בגילאי 40־50, שלא נולדו כשהתחלתי את הקריירה, באים להופעות שלי במרוקו. זה מפליא אותי".
איפה את מופיעה כיום?
“הופעתי בשדרות ובירושלים. אם יש לך כוח לרוץ איתי לכל ההופעות - בבקשה. תיכנס לכושר. לפני חודשיים הופעתי במרוקו והקלטתי שם שיר על קזבלנקה, בשיתוף פעולה עם ראפר מרוקאי. לא עניין אותי לדבר על זה בתקשורת, כי כל מה שאני עושה היום זה נטו מאהבה".
איך את מרגישה עם הגיל?
“אף פעם לא התעסקתי בגיל. התחלתי את ההתמודדות שלי עם החיים מאוד צעירה: הייתי אמא צעירה, הייתי אלמנה צעירה, אז הייתי עסוקה במציאות יותר מאשר בלהסתכל אם יש או אין לי קמטים ואיך אני נראית. זה דבר שלא הטריד אותי בחיים שלי, אולי בגלל שעבדתי קשה, אולי בגלל שישנתי יותר ביום כי הייתי מופיעה מהלילה עד הבוקר, אז לא היה מספיק אור כדי לראות את הקמטים. בחיים לא הסתרתי את הגיל שלי, ורק בגיל 50 התחלתי ממש לחיות, התחלתי להתפנות לעצמי. אני חושבת שהגיל הכי יפה לאישה הוא 50, ואחר כך מה שנותר זו מתנה מאלוקים".
ובכל זאת, יום הולדת עגול כזה גורם לך להסתכל על ההישגים בקריירה?
“הקריירה הייתה לי מתנה שלא ציפיתי לה, היא נתנה לי לראות שככל שאני מתקדמת בגיל - כך אני יותר אהובה, מבושלת ומקובלת. הקריירה נתנה לי את עצמי, פחות להתעסק בלרצות אחרים אלא פשוט להיות אני, להיות חופשייה בחיים. אני יותר מדויקת במה שאני. אני מרוצה מעצמי".
אשדוד פינת סן טרופז
אבקסיס נולדה בראשית 1943 וגדלה בקזבלנקה שבמרוקו, בת אחת לצד שישה בנים. “אמא שלי הייתה המפרנסת היחידה, וחיינו בצפיפות גדולה", היא מספרת. “כילדה לא הייתי תלמידה טובה. תמיד הרגשתי שתלמידים שיש להם תעודות הצטיינות לא יותר שווים ממני, חשבתי שהדרגות והמעמדות של בני האדם יכולים להיות רק בצבא - לא בחיים. בחיים אין דרגות. ראיתי את עצמי כאחת האדם, כמו כולם".
בשנת 1963, בהיותה בת 20, עלתה עם סבתה לישראל: “סבתא שלי, שגידלה אותי, הגיעה לארץ כי רצתה לראות את הבן שלה שחי בארץ, אז ליוויתי אותה. זמן קצר אחרי כן הכרתי את בעלי, מוריס ז"ל, התחתנתי וישר נכנסנו לחיים. לא חשבתי בכלל לחזור למרוקו. השירה הצילה אותי ועזרה לי לסייע בפרנסת המשפחה, היא גבתה ממני מחיר והשפיעה גם על חיי הנישואים שלי, אבל לא נדבר על זה, זה אישי מדי".
מה הזיכרון הראשון שלך מהארץ?
“כשפתחתי את העיניים, ראיתי את אשדוד וחשבתי שזה סן טרופז. אחר כך ראיתי שהיה מלא חול ולא ידעתי מה עשיתי בכך שבאתי לארץ, אבל הייתה לי אהבה גדולה לסבתא ולא יכולתי לעזוב אותה אז נשארתי פה. שרדתי. עד שהתחלתי לפגוש חברים וחברות בני גילי, והתאקלמתי. התחלתי לבנות את החיים שלי בישראל. לא הייתה לי בשלב הזה בכלל שאיפה להפוך לזמרת. לא ידעתי בכלל שאני יכולה להיות זמרת".
איך קיבלו אותך, כעולה חדשה ממרוקו, בישראל של שנות ה־60?
“הצחיק אותי שהיו אומרים: ‘מה? את מרוקאית? לא נראית'. אבל לא התעסקתי בזה ולא בחוסר תשומת הלב שנתנו למרוקאים. הקהל שלי מרוקאי ואני אוהבת את העדה, את המוזיקה ואת האוכל. אין לי קונפליקטים עם זה שלא אהבו אותנו, ואין לי בעיה עם אף אחד. היו לי בעיות גדולות יותר בחיים מאשר להתעסק אם אוהבים או לא אוהבים אותי כמרוקאית. זה משהו שלא עניין אותי בעבר וגם עכשיו לא מעניין אותי".
כדי לסייע בפרנסת המשפחה, באותן שנים עבדה בעבודות שונות, בין השאר במפעל רבלון. אל המוזיקה הגיעה בשנת 1969, במקרה: “המוזיקאי וכותב השירים אלברט סוויסה הגיע ממרוקו לחברת התקליטים 'האחים אזולאי' ליד הכיכר ביפו. הוא כתב שיר אחד על משפחה שיש בה גבר אלים, ומחברת התקליטים אמרו לו שגבר לא יכול לשיר את זה, אלא אישה צריכה לשיר. אלברט פגש את בעלי, שעבד אז במשטרה, וסיפר לו שהזמרת שחברת התקליטים הציעה לו לבצע את שיריו לא שרה נכון. בעלי ידע שאני שרה במבטא נכון, אז הוא הציע אותי, וככה עזרתי לאלברט והקלטתי את השירים שלו. זו הייתה גם הפעם הראשונה שהקלטתי או שרתי באופן מקצועי. הבאתי איתי לאולפן את יעל, בתי הבכורה, שהייתה אז רק בת שנתיים. כשיצא האלבום, אפילו דרשתי שלא תהיה תמונה שלי על העטיפה, לא תכננתי שזה יתפרסם".
מתי גילית את הכישרון שלך?
“לא גיליתי, הקהל גילה לי את הכישרון שלי. לא ידעתי שאני מוכשרת. הפכתי לזמרת כדי לעבוד ולהתקיים, הייתי צעירה והייתי צריכה לעזור לבעלי בפרנסת הבית. עד היום אני לומדת כל פעם מחדש על עצמי. אף פעם אתה לא יכול להיות מרוצה מעצמך במקצוע הזה, ולא משנה באיזה גיל אתה, תמיד צריך לשאוף הלאה. אף פעם לא חיפשתי הכרה או פרסים. יש כאלה שרודפים אחרי תארים ופרסום ורוצים להיות הכי טובים, אבל אין הכי טוב, אתה תמיד מקבל מה שאתה נותן. כשאתה על הבמה, אתה מרגיש שנתת את הדרך הנכונה שלך למען הקהל ולמען עצמך".
750 לירות להופעה
הופעת הבכורה שלה הייתה בגיל 26 בחגיגות המימונה שהתקיימו באשדוד, העיר שבה התגוררה, בנוכחות שמעון פרס: “הייתה במימונה הזו תחרות שירה וחיקויים, ומכיוון שאהבתי לחקות וידעתי לשיר בערבית ובמרוקאית, השתתפתי בתחרות וזכיתי בפרס של 1,000 לירות. למחרת התקיימה מימונה בגן סאקר בירושלים, ושמעון פרס דרש שיזמינו אותי למימונה הזו. אני זוכרת את ההלם שהיה לי כשהוא עלה לבמה והפנתרים השחורים לא נתנו לו לנאום. רציתי לדבר עם הפנתרים. דיברתי בעברית צולעת, בשילוב של ערבית וצרפתית, בכל זאת הייתי רק חמש שנים בארץ. אמרתי להם שייתנו לפרס לדבר, כבן אדם וכאישיות. אמרתי להם שאם הם ייתנו לו לדבר - אני אשיר להם שיר. זו הפעם הראשונה שעמדתי על במה ושרתי, וזה היה שיר על בת מלך מרוקו. באותו רגע ראיתי את ההשפעה שיש לי על הקהל והרגשתי כאילו נולדתי על הבמה.
לא נראיתי כמו הטיפוס של זמרת מרוקאית סטריאוטיפית, כי הייתי עם טי־שירט ושיער קצר, בלונדינית. אז בשביל להיות זמרת מרוקאית צריך היה להיות שמנה ומכוסה ב־60 קילו זהב ו־40 קילו איפור, ואני נראיתי כמו חברה של ג'וני האלידיי (כוכב רוק צרפתי מהסיקסטיז - ד"פ). המראה שלי היה ייחודי. אחרי ההופעה הזו חיפשו להזמין אותי לעוד הופעה, אבל אף אחד לא ידע מי אני, עד שגילו שאני גרה באשדוד".
כך הגיעה אל ההופעה הרשמית הראשונה שלה, שהתקיימה בקולנוע אופקים עם תזמורת מאשדוד. “אמרו לי שאקבל 750 לירות על ההופעה. לא האמנתי שמישהו ישלם כזה סכום כדי לשמוע אותי שרה", היא מחייכת. “לא היו אז תמונות שלי, אז שמו מאה עטיפות של האלבום שלי בלי תמונה בחלון הראווה, ובכניסה לקולנוע אנשים קנו את התקליט. מתי מפחד בהופעה, אבל מאותו רגע אני והמקצוע שלי הפכנו לסיפור אהבה, סיפור הפתעה". מאז אותה הופעה מכוננת הקליטה אבקסיס עשרות תקליטים שזכו להצלחה, לא רק בישראל אלא גם במדינת הולדתה ובמדינות נוספות.
הרדיו הישראלי השמיע אותך?
“הקהל שלי לא היה שומע רדיו, הוא היה שומע אותי דרך התקליטים, כך שלא הייתי צריכה פרסום מהרדיו או שישמעו אותי בגלי צה"ל. היה לי קשר ישיר לקהל שלי, שידע מי אני. פעם־פעמיים השמיעו אותי ברדיו קול ישראל בערבית, בליווי תזמורת רשות השידור בערבית, בניצוחו של זוזו מוסא אבל חשבו שזה פלייבק, לא האמינו שאני שרה בערבית. כשיש לך קהל נאמן כזה - זה הדבר האמיתי. אתה לא זקוק לרדיו".
איך התמודדת עם ההצלחה?
“בן אדם סולידי צריך לדעת שכאשר הוא יורד מהבמה הוא חוזר ישר להיות בן אדם. הייתי חוזרת בשבע בבוקר מהעבודה ישר למטבח להכין אוכל לילדים לפני שאני הולכת לישון. לא עשיתי חזרות בבית ולא הכנסתי אותם למקצוע הזה. ברגע שגמרתי לשיר, הפכתי להיות ריימונד האמא. תמיד הטריד אותי שלא הייתי מספיק עם הילדים שלי, כי בלילות עבדתי ובימים ישנתי, אבל הם גדלו למציאות הזו ועם האמא הזו. האהבה שלנו לא הייתה פחות סוערת או גדולה. כולנו שרדנו וצמחנו ביחד. אני תמיד אומרת שכמה שרואים אותי מחייכת ומקרינה אושר, אם היו מודעים כמה אני שרדתי בחיים וכמה היה לי קשה - אני לא יודעת אם היו כל כך ממתגים אותי כזמרת מאושרת. בכלל, אם הייתי עושה סרט על עצמי, הייתי עוסקת יותר בקושי מאשר בהצלחה".
מקור חיי, גאוותי
היא אמם של השחקנית־במאית־מפיקה יעל אבקסיס (55) והיוצר־זמר אליאל אבקסיס (45), המתגורר בשנים האחרונות בפורטוגל. בשנת 77' חוותה המשפחה טרגדיה, כשבעלה של ריימונד נהרג בתאונת דרכים בגיל 33, כשבנו הצעיר היה רק בן שלושה חודשים. “לרוב הוא לא היה מלווה אותי להופעות, אבל באותו יום, בדרך להופעה בבאר שבע, הוא החליט להצטרף אליי כי הייתי עייפה ולא הרגשתי טוב. הוא חשב להחזיר אותי במידה ולא אוכל לנהוג. עברנו תאונה. אני נפצעתי בראש והוא נהרג", היא מספרת. לאחר הטרגדיה לקחה פסק זמן של שלוש שנים מהופעות. בעזרת השירה, לדבריה, חזרה לתלם. “זו הייתה התרופה שלי", היא מציינת.
היא מדברת בהתרגשות על יחסיה עם ילדיה. “הילדים שלי, ששרדו איתי, עם האהבה וההתנהגות שלהם, הם מקור חיי, גאוותי והשראתי", היא אומרת. “יעל, ארצה או לא ארצה, הייתה ותהיה עמוד השדרה שלי. היא העוגן שלי. הקשר שלנו הוא יותר מקשר רגיל של אמא ובת. כשאני יושבת עם יעל, אני גם יושבת עם חברה שלי, עם אחות שלי, עם הבת שלי, עם אמא שלי. לגבי הבן שלי, אליאל, כשהוא התרחק ממני ועבר לגור בפורטוגל, הבנתי כמה הוא יקר לי וכמה הוא חסר לי. מה שהפריע לי במשך שנים רבות זו התחושה והידיעה של חוסר הזמן וחוסר החיבוק שנתתי לאליאל, כמחיר ההישרדות שלי ושל ילדיי, ואני מרגישה שלא נתתי מספיק לילד הזה. החיבור שלנו הוא גם בזכות יעל, ובכל טלפון ממנו אני מרגישה נחת. יש לי שני נכדים מיעל ושני נכדים מאליאל".
הנכדים יודעים שאת זמרת מפורסמת?
“הילדים של יעל גדולים אז הם יודעים. הילדים של אליאל קטנים עוד בשביל לדעת".
בשנת 1981, בשיא תהילתה, סגרה מעגל וחזרה למרוקו, הפעם כזמרת, להופיע בפני מלך מרוקו. בהמשך הופיעה בארמונו מספר פעמים. “באותה שנה צילם ערוץ CBS תוכנית בישראל על איך המרוקאים מסורים למימונה ולתרבות המרוקאית שלהם וצילמו אותי שרה ומופיעה שם", היא משחזרת. “במרוקו כבר ידעו שאני שרה במרוקאית, אבל התפלאתי כשקיבלתי דרך כנסת ישראל את ההזמנה להופיע בפני מלך מרוקו. לא ידעתי מה אני הולכת לעשות, הרי כל השירים שלי הם של מרוקאים, שום דבר לא מקורי. חששתי שאתפס כבדיחה, כי יש להם את המבצעים המקוריים של השירים, מה הם צריכים אותי?".
איך התגברת על החשש?
“למזלי הם אהבו את הסגנון האירופאי שלי ואת הדרך שבה אני שרה את השירים שלהם. הם אהבו שביצעתי את השירה המרוקאית המסורתית בדרך כל כך מודרנית, וזה מה ששיחק לטובתי. קיבלתי ואני מקבלת עד היום מכתבי מעריצים ממרוקו, גם מחיילי צבא מרוקו. זה מפליא אותי. לא פתחתי בחיים שלי אף רשת חברתית, אבל אני יודעת שעל כל תמונה שלי או כתבה עליי יש לייקים בלי סוף".
שרה בעברית
אף שהיא שרה כמעט באופן מוחלט בשפה המרוקאית, היא התנסתה גם בשירה העברית, כשהניסיון הראשון שלה היה עם חוה אלברשטיין ונעמי שמר. “יום אחד קיבלתי טלפון מפתיע מחוה אלברשטיין. חשבתי שעובדים עליי, כי מה לחוה אלברשטיין ולי?", היא מחייכת. “בדיוק התכוננתי לנסוע להופעה בבאר שבע ועמדתי לנתק, אבל היא שוב אמרה לי: ‘לא, לא, לא מותחים אותך. זו אני, חוה'. אמרתי לה בצחוק: ‘טוב אם את חוה אלברשטיין, בואי אליי הביתה לבת ים'. היא באה אליי והתרגשתי מאוד. היא רצתה לראיין אותי לכתבה לעיתון, ואז היא שאלה אותי: ‘למה את לא שרה בעברית?'. אמרתי לה שאני לא רוצה לשיר בעברית כי אין לי מה לשיר בעברית, לא רציתי לשיר בעברית צולעת, לא רציתי לעשות חצי עבודה. אחרי זה דיברנו שוב והיא התעקשה, אז אמרתי לה: ‘אם נעמי שמר תכתוב לי שיר - אני אעשה את זה'. שבוע אחרי זה נעמי שמר יצרה איתי קשר ונולד השיר ‘מה שלומך, אחות?'. מאז התחברנו, נעמי ואני. כמה שאהבתי אותה. איזו חכמה, אישה מדהימה ואנושית. נשארנו חברות טובות חוה, נעמי ואני".
הפעם הבאה שבה שרה בעברית הייתה כששרה את “נשבעתי", שיר הנושא מסרטו של דוד דרעי “חתה יסבח סבח" (2005), שבו כיכבה בתפקיד ראשי לצד בתה, יעל אבקסיס. על תפקידה בסרט בתור ליליאן אלמקייס, אלמנה קשת יום המתמודדת עם אמה המעורערת ועם בתה השרויה במערכת יחסים קלוקלת, זכתה בפרס האקדמיה לטלוויזיה לשחקנית הטובה ביותר. “יעל לא רצתה לקחת פוקוס בסרט הזה כששמעה שגם אני משתתפת בו", היא אומרת. “היא דחקה את עצמה הצדה כדי לתת לי אור, היה חשוב לה לתת לי יותר במה מאשר לעצמה, כמה שהיא הייתה שחקנית מפורסמת ומוכרת אז. זה מדגיש את הביחד שהיה לי עם יעל. זה רק קירב בינינו עוד יותר. אמרתי לעצמי: ‘איזה מין אישה בת מזל אני שהבאתי לעולם ילדה כזו'. עשיתי את הסרט הזה, כי התפקיד והנושא היו לי חשובים. הפרס לא הגביר בי את התיאבון להיות שחקנית אלא המסר הוא מה שחשוב לי".
למעשה, אל המשחק הגיעה, כמו לשירה, במקרה: “בשנת 82' הוזמנתי לשחק בסרט במרוקו על עולים חדשים וזכיתי להשתתף עם השחקנים הכי ידועים במרוקו. הנושא נגע בי אישית, כי בסרט מראים כיצד לוקחים סבתא, שרק עלתה לארץ חדשה, ושמים אותה בבית אבות. לא הבנתי את זה והרגשתי צורך להעלות את הנושא למודעות. סבתא שלי, למשל, נשארה לגור איתנו עד גיל 97. היא סבלה קצת ואנחנו סבלנו קצת, אבל הביחד הזה נתן לנו יותר כוח. איך אתה יכול להיפרד מחלק ממך?".
לאורך שנות ה־80 שיחקה במספר סרטים במרוקו ובצרפת ובהמשך גם התגלגלה לשחק בישראל: בסדרות כמו “פלורנטין", “אהבה זה כואב", “המשאית" ו"הנערים", בסרטים מצליחים כמו “המנגליסטים" (על תפקידה בו הייתה מועמדת לפרס אופיר בקטגוריית “השחקנית הראשית הטובה ביותר"), “הבולשת חוקרת" וכאמור “חתה יסבח סבח". “בהתחלה לא כל כך אהבתי לשחק", מודה. “לא אהבתי כי זה פגע ביומן הפרטי של החיים שלי, הייתי צריכה לקום בשש בבוקר לצילומים, ואני הייתי רגילה לישון בשש בבוקר. כשהשחקנים הלכו לישון בלילה אני רק התחלתי לעבוד בהופעות. קולנוע זה מקצוע נפלא למי שאוהב, אבל אני אהבתי את הפריבילגיה לעמוד על הבמה ולהופיע, ויש לי בכך פיצוי במקום מתגובת הקהל, בניגוד לסרט, שאני תלויה בעריכה וצריכה לחכות שהסרט ייצא. אין לי את הסבלנות הזו. אני מעדיפה ללכת לישון מרוצה אחרי מה שעשיתי על הבמה. בסופו של דבר התרגלתי למשחק, זה דורש משטר חיים".
בשם הבת
בשנת 2017 זכתה ריימונד בפרס “תור הזהב" למפעל חיים. בשנת 2020 ראה אור הסרט התיעודי “ריימונד אל בידאוויה", שהפיקה וביימה בתה, שתיאר את מסעה מרחובות המלאח בקזבלנקה דרך חולות אשדוד ועד להפיכתה לאחת מסמלי המוזיקה המרוקאית בעולם. בסרט פתחו ריימונד ויעל את מערכת היחסים הטעונה ביניהן, על צדדיה הטובים והכואבים. “זה היה דיאלוג, וזה קירב אותי ואת יעל", היא אומרת. “הצילומים יצרו לנו זמן איכות רב. לא הרגשתי שאני מצטלמת לסרט ולא הרגשתי שאני חושפת את עצמי אלא ישבנו ודיברנו רגיל והיא צילמה אותי, בין אם צילמה איך שאני מכינה את ארוחת השבת, בין אם בנסיעות שלי למרוקו ולהופעות. אלו היו מפגשים רגילים. הייתי פשוט אני. בלי איפור ובלי כלום. היה חשוב לי שהמפגש שלנו יהיה אותנטי, המפגש של החיים עם הבת שלי. נתתי לה הזדמנות לשאול אותי כל מה שהיא רוצה לשאול אותי, אבל היא הייתה עדינה איתי. היא יכלה לשאול אותי דברים יותר אישיים וגם הייתי עונה לה, אבל היא שמרה עליי, כהרגלה".
את מרגישה אהובה ומוערכת?
“כשאני הולכת במרוקו עם כובע על הראש ומשקפיים ומספיק שאמרתי מילה, אנשים עוצרים אותי ושואלים: ‘את ריימונד?' - זה עונה על שאלתך. אני מתפלאת ושואלת את עצמי: ‘מה עשיתי בשביל שתגיע לי כל כך הרבה הצלחה כזו? מה עשיתי?'. אני ממלאת את התיאטרון ברבאט ותמיד עומדים אנשים בחוץ. שש פעמים עשיתי זאת, והמפיקים מבקשים אותי שוב. אני מופתעת שבגיל 80 עדיין רוצים אותי ומבקשים אותי, וזו הפתעה או הפיצוי של כל המכות שחטפתי בחיים ולאורך הדרך. המקצוע פיצה. הילדים שלי נתנו לי פיצוי".
את גאה בהחלטות שקיבלת בקריירה המקצועית?
“לא יודעת אם אני יכולה להיות גאה. נלחמתי עם החיים, עם המקצוע, עם העבודה. זו עבודה של גברים ושל דרכים. במה להיות גאה? ששרדתי? שהתעסקתי במקצוע שלא למדתי אותו בכלל? אני לא גאה אבל אני בוודאי גם לא מאוכזבת. אני שלמה עם הבחירה שלי של שירה במרוקאית. זה עשה אותי לזמרת בינלאומית. אני מרגישה שאני מקבלת את המקום הכי טוב בחיים, שלא ציפיתי לו. הרבה זמרות ניסו להיות כמוני ונמחקו, כי אם ארצה או לא ארצה, זה דבר ייחודי לי. השקעתי בו את כל החיים שלי ושילמתי מחיר כבד על להפוך לריימונד הזמרת. בשיא של השיא של הקריירה שלי, לפני 30 שנה, בכל פעם שהייתה עולה זמרת ורוצה לשיר את מה שאני שרה, היו אומרים: ‘אה, זאת עם הקול שלה תמחוק את ריימונד'. אנשים שאהבו אותי היו אומרים זאת. הייתי אומרת להם: ‘תביאו אותה, היא תהיה זמרת בתזמורת שלי'. הייתי פותחת את הערב איתה ואני הייתי סוגרת את הערב, אז כך נשארתי תמיד מסמר ההופעה. במקום להיכנס איתה לקונפליקט על שהיא מחקה אותי - חיבקתי אותה אליי ושמתי אותה איתי. למה? זו הוכחה שאין בי פחדים בנוגע למקצוע. אם אתה בטוח בעצמך וביכולות שלך - הכל יבוא אליך".