זה שנים רבות שאלדד זיו ממשיך ליצור במרץ - כותב, מצייר, מנגן - אבל לעומת העבר הלא רחוק, הוא עושה זאת הרחק מאור הזרקורים. “למעשה, אני נמצא כעת באותו מקום שבו הייתי כל החיים, אבל עכשיו פחות מעניין אותי להיות בתקשורת", הוא אומר. “זה ממש לא חסר לי. ואם אתה שואל למה אני לא כעת בתיאטרון או בטלוויזיה, אז לפעמים יש הצעות, לפעמים אין, זה המצב. כשאין, אני מנצל את הזמן הפנוי לצאת ולראות איך דברים קורים בעולם ואז שומעים פחות ממני".
זיו לבית זסלבסקי נולד לפני 73 שנה בקיבוץ גבעות זייד, באזור שייח' אַבְּרֵיק, וגדל והתחנך בבת ים, לשם עברו הוריו, מוותיקי העיר. הגיוון האמנותי אפיין אותו משחר ימיו. “אני מצייר מאז שאני זוכר את עצמי, מה שלא הפריע לי לעסוק במקביל גם במוזיקה", הוא מספר. “כשהייתי בן 16, הקמתי עם אלון אולארצ’יק להקה בניהולו המוזיקלי של אביו, המלחין אדוארד אולארצ’יק, וקראנו לה ‘הצבר הדוקרני’ והופענו בערבי ראיונות, שהיו אז פופולריים".
לצד המוזיקה למד זיו במגמת מסגרות באורט חולון, “בית הספר הכי לא נכון לי לאחר שלא עברתי את מבחן הסקר", הוא אומר. במסגרת שירותו הצבאי, בהכנה לקורס קצינים, הוא נשלח להדריך בקורס מ"כים של סמלי דת. “שירים חסידיים, יופי של קבלת שבת, אווירה נהדרת", הוא אומר. “’אלדד, זה בשבילך, לך על זה!’, אמרתי לעצמי. אפילו הלכתי לבית כנסת והתחלתי להניח תפילין. אבל מהר מאוד הכל התחרבש לי. החברה שלי עזבה אותי. הודחתי מקורס הקצינים. הכל קרה הפוך, ודי מהר חזרתי להיות אלדד של מקודם. בצבא נפל ברזל על הרגל שלי. במרפאה הכרתי חיילת עם משקפי ג’ון לנון והתאהבתי בה. זאת שולי, אשתי. כשהיא נסעה ללמוד תיאטרון בניו יורק, נסעתי איתה ולמדתי שם אמנות. גרנו בגריניץ’ וילג’, ושם התחלתי לעסוק במיצגים עם אלון (אולארצ’יק), שהגיע גם הוא לעיר. תיאטרון לא למדתי, אלא תוך כדי צפייה בהצגות. מבחינתי, זאת הייתה הדרך הטובה ביותר ללמוד את התחום בעוד שהדיפלומות המקצועיות שלי הן מהאמנות הפלסטית".
בהמשך גם נכנס לתחום הבימוי. “הפכתי לבמאי בלי להתכוון לכך וכאמור בלי ללמוד את זה. בחופשת מולדת העליתי בפסטיבל עכו את המופע ‘צבים’ ומאז הכל היסטוריה", הוא אומר. “כשעברתי בצ’יינה טאון בניו יורק, ראיתי שמוכרים שם צבים לאכילה. חשבתי לי למה לא לנצל אותם לאמנות ואחר כך לשחרר אותם. המופע ‘צבים’ השתלב באוונגרד של ניו יורק של אז. הצגנו אותו תוך כדי צביעת בעלי חיים בצבעים זרחניים. היום כמובן לא הייתי עושה את זה".
אפשר להיות במאי בלי ללמוד?
“מה פתאום. אני בכלל לא דוגמה. אנשים עם יכולת ריכוז כפי שהייתה לי בילדותי בבת ים לא מסוגלים ללמוד דברים כמו תיאטרון, ולכן פניתי לציור. מי אומר שצריך להצטמצם בתחום אחד? אם לא הייתי מתעצל, הייתי עושה גם קולנוע".
במלוא האבירות
לאחר שובו לישראל ב־87’, הוא קיבל הזדמנות לביים לתיאטרון החאן את ההצגה “ינתי פרזי", שכשלה. הצגתו הבאה, “לס מואה טמה", כבר הייתה הצלחה גדולה ופתחה לו את השערים כבמאי. “כשאפשרו לי לביים עוד הצגה בחאן, חיפשתי משהו פופיסטי והגעתי לרעיון של הצגה על מייק ברנט, בן של ניצולי שואה שהגיע לגדולה בצרפת, שם התרסק עד מהרה", הוא מספר. “בהצגה שיחקו שחקניות מעריצות, ואותו ראו בווידיאו. לא הייתי מסוגל לקחת שחקן שישחק אותו. זאת הבעיה שלי בתיאטרון - קשה לי לראות מישהו משחק מישהו אחר. זה מביך אותי, מה גם שאף אחד לא יכול להתקרב לרמה שלו".
בהמשך הוא ביים בחאן את ההצגה “לוקאס הפחדן או כמו כולם" מאת נסים אלוני. “בהתחלה האורך של המחזה הסתכם ב־26 דקות בלבד", הוא מספר. “לקראת החזרות נסים הזמין אותי אליו ודיבר איתי על ימי הביניים, על רומנטיקה ועל כל דבר חוץ מההצגה. הערצתי את האיש, אבל שברתי את הראש איך נגיע לאורך נורמלי של הצגה. ‘תוסיף פעלולי במה כיד הדמיון הטובה עליך’, הציע ערן בניאל, המנהל האמנותי דאז. התפרעתי כהוגן בתוספת שלי למחזה. הקהל שהגיע לגנרלית הריע ואז ניגש אליי נסים ואמר לי במלוא האבירות: 'אני רואה שהקהל אוהב את זה, אבל זה לא העולם שלי. כיוון שהוספת משלך, ציין: 'על פי הצגתו של נסים אלוני''".
באותה שנה, 92', ביים בבית ליסין את ההצגה “נומה עמק", העבודה הראשונה שלו עם יהונתן גפן. “יהונתן היה האיש הכי מבריק שפגשתי בימי חיי והאיש הקרוב ביותר אליי", הוא אומר. “כשבעז בן־ציון, הסוכן של שנינו, הפגיש אותנו ויהונתן שמע שנולדתי בגבעות זייד, קרוב לנהלל שלו, נפלו מיד המחיצות. יהונתן הפך לחבר קרוב של המשפחה שלנו, הביא מתנות לילדים שלי וכתב להם שירים. אחרי ‘נומה עמק’, ביימתי גם את המחזות שלו ‘קפריסין’, ‘פטרה’ ו’ג’וני הלך’. עם מותו המפתיע באחרונה הרגשתי שיכולנו לעשות יחד יותר".
זיו אף חנך את הקריירה של ענת גוב כמחזאית, כשביים בחאן את “אהבת מוות", המחזה הראשון שלה, וגם ביים בקאמרי את “רווקים ורווקות", מחזה של חנוך לוין, שהועלה אחרי מותו. “יש לי הערכה אל חנוך לוין כאישיות, לא רק כמחזאי הפורה והטוב ביותר שהיה כאן", הוא אומר.
“להציל את איש המערות", הצגת היחיד של אבי קושניר, הייתה ההצלחה הגדולה ביותר של זיו כבמאי, והיא הוצגה כאלף פעם. “בעבודה על ההצגה קושניר התגלה לי כמקצוען אמיתי, חרוץ וממושמע", הוא אומר.
בנוסף, הוא ביים בתיאטרון חיפה גרסה משלו ל"אילוף הסוררת", בכיכוב ג’וליאנו מר ורמה מסינגר, מנוחתם עדן. “גם אם ההצגה הרגיזה אי אלה מבקרים, אני חושב שהיא הייתה נפלאה", הוא אומר.
האישה הראשונה
כיום זיו מביים פחות לתיאטרון, אך אינו יודע להסביר מדוע. “גם אני שואל את השאלה הזאת וכל פעם יש לי תשובה אחרת", הוא אומר. “אומנם אני מקבל הצעות לביים, אבל הן אינן מביאות אותי לסף גירוי, ואז אני מוותר".
בטלוויזיה השתתף זיו עם ההומור המקורי שלו בתוכנית “אין עם מי לדבר" ובתוכנית האמנות “כרטיס ל־2", שהגיש בערוץ 2, כשהמוטו שלו בה היה “באמנות כמו באמנות, אין דבר כזה שאין דבר כזה". ניסיונו כצייר בא לביטוי בתוכנית “דיוקן" שהוא הגיש בערוץ הראשון, ובה ציירים ציירו ידוענים.
הציור הוא לגביך הפילגש או האישה הראשונה?
“תמיד האישה הראשונה. אני רואה את עצמי כאספן של רגשות אסתטיים. אין מוזיאון חשוב בעולם שלא ביקרתי בו. אני חולה מוזיאונים. בשביל זה אני מקפיד כל הזמן לחדש את תעודת העיתונאי שלי. אני מסתכל על הצגה כעל ציור, כך גם לגבי מוזיקה. מהציור אני יוצא לכל דבר ואני לא מפסיק לצייר. זה אצלי צורך ראשון במעלה, ואחרי זה באים אצלי דברים אחרים שאני אוהב לעשות, כמו נגינה בגיטרה המיוחדת שלי".
זיו ושולי רעייתו, תאורנית שהייתה בתפקיד ניהולי בתיאטרון חיפה וניהלה במשך שנים את בית ציוני אמריקה, הם הורים לשניים: אדם, קולנוען החי בניו יורק, ואנה, תפאורנית שעשתה הסבה לפסיכותרפיה.
מה לא יודעים עליך?
“כמי שבנוסף לכל מוכר כקופירייטר לא רע, המצאתי ללהקת ‘היהודים’ את השם שלה. אני לא בטוח שהם מאושרים מזה".
אתה לוקח חלק במחאה?
“הייתי בכמה הפגנות וחזרתי מהן חבול רגשית. אני מעריץ את אלה שמפגינים יותר במציאות קשה מנשוא, שמשפיעה על היצירה".