מבחינת אבי גרייניק, שמככב בימים אלה בהצגה “סוף העולם שמאלה", שעוסקת בישראל השנייה בשנות ה־60 ובשד העדתי, מדובר בנושא רלוונטי לא פחות מאשר בעבר. “העניין העדתי ב־2023 צף מחדש כי הפצע לא נעלם, ומישהו - שזה ברור מי אני חושב שהוא - הכניס את האגרוף שלו לתוך הפצע והרחיב אותו עד כאב", הוא אומר. “העניין לא טופל, ואני מקווה שהוא יטופל בעתיד - כי ביבי לא מתכוון לעשות את זה.
30 שנה יש לליכוד הזדמנות לשפר את המצב של המקופחים, והמצב לא משתנה. עד שלא תהיה חקירה באופן ממלכתי של הפרעות שיהודי ערב עברו ונלמד בשיעורי היסטוריה על הפרעות של יהודי ערב ונדבר על הקיפוח מרגע קום המדינה, כולל דיון על פיצויים כלכליים - אנחנו, כיהודים ליהודים, לא נתקן".
ואכן, בצל המחאה נגד הרפורמה המשפטית והקרע החברתי המחריף, הצגה שבמרכזה עומדת עיירת פיתוח מדברית, מהסוג שאליה נשלחו העולים ממדינות ערב לאחר קום המדינה, נראית אקטואלית. “אל תשכח שאני מישראל השנייה", מצהיר גרייניק. “חוויתי את זה, גדלתי בחיפה בשכונת חטיבת כרמלי, ואז בקריית אתא. הייתי ילד אשכנזי שרוב החברים שלו מזרחים, והיה בינינו מתח עדתי, למרות שהם היו החברים הכי טובים שלי ואני הייתי החבר הכי טוב שלהם. היום אנחנו משני צדי הגשר שעומד להתרסק".
“סוף העולם שמאלה", המחזמר מבית התיאטרון הארצי מיסודו של סמי לוי ותיאטרון חיפה בבימויו של אודי גוטשלק, המבוסס על סרטו המצליח של אבי נשר משנת 2004, עלה לאחרונה על הבמה בכיכובם של גל מלכה, שני ששון, אלי דנקר, אוולין הגואל, יפית אסולין, רועי וינברג ועוד, ובליווי תזמורת חיה. “בסרט יש מפגש בין שתי תרבויות – מרוקאית והודית – שמסופר דרך סיפור החברות בין שתי נערות", מספר גרייניק.
“ראיתי את הסרט ב־2004, והציעו לי לראות את הסרט עכשיו לקראת העבודה, והעדפתי שלא. הסיבה הייתה שב־20 השנים האחרונות צברתי לא מעט קילומטראז’ בתיאטרון, ומאוד רציתי לתת לזה את הפרשנויות שלי".
איך אתה רואה את הקשר של ההצגה למצב היום?
“גם במעברות היו לא מעט אשכנזים. השינוי היה כששלחו אותם לאזורי מגורים. כאן למזרחים הייתה פחות מילה, ונוצר פער כלכלי בעקבות הנדל"ן. בגדול אנחנו רואים במפה שהייתה העדפה לתת לאשכנזים מקומות שהפכו לעורקים יותר מרכזיים. אז תל אביב לא הייתה מה שהיא היום, אבל ידעו לאיזה כיוון זה הולך".
הוודסטוק של ההומור
גרייניק, 51, מהווה חלק מהתרבות הישראלית כבר שלושה עשורים. הוא פרץ לתודעה יחד עם שותפו למופע “ילדים סורגים לאלוהים", עידן אלתרמן, בתוכניתו של דודו טופז ב־1993. בהמשך הובילו השניים את התוכנית הפופולרית של החינוכית, “פלטפוס", שבה לקחו חלק קומיקאים צעירים מבית “דומינו גרוס", בהם דני קרפל, ירדן בר כוכבא, תומר יוסף, תומר שרון וגורי אלפי. “הטלוויזיה החינוכית אז הרשתה לעצמה דברים אחרים", הוא אומר. “תומר שרון הגדיר יפה שהניינטיז היו ‘הוודסטוק של ההומור בישראל’ - ‘פלטפוס’, ‘החמישייה הקאמרית’, ‘הקומדי סטור’.
‘דומינו גרוס’ ו’פלטפוס’ היו כל כך מוצלחות והמשיכו לפתח קריירות כי היינו חממה ולא מוצר מדף. היה זמן לעשות הומור, זה לא חייב להיות משהו מאוד מובן בהתחלה, זה יכול להיות נונסנס. אנשים עברו מסלול ולא התחייבו שהם ימלאו אולמות של 600 איש. זה היה בריא פסיכולוגית להתפתח בתקופה כזו. היום אני לא מקנא באנשים צעירים. אין זמן לפתח קודם את הכישרון ואז להגיד מה אתה רוצה. בנוסף, בעידן הטיקטוק לא עובדים בצמדים ובשלישיות, בטיקטוק אתה רואה בן אדם אחד מדבר. סרטונים שיש בהם שני אנשים על המסך כמעט לא קיימים. אני חושב שזה מעיד יותר על הקהל מאשר על היוצרים".
יש סיכוי לאיחוד של חברי “פלטפוס"?
“אני לא חושב, יש שם אנשים שאין להם מוטיבציה לחזור לבמה. לעומת זאת, איחוד של גרייניק ואלתרמן נשמע לי יותר הגיוני שיקרה בעתיד. אלתרמן הוא משפחה, על כל המורכבויות שיש במשפחה, אבל זו משפחה. אנחנו חושבים בקול רם על ‘מה היה אילו’ וזה יכול להתממש, אין לדעת".
הקשר בין השניים נולד בגיל 16. “נפגשנו בחוג דרמה והתחלנו לעשות שטויות", הוא מספר. “הפעם הראשונה שחווינו טלוויזיה של 80% רייטינג הייתה אצל דודו טופז. לצערי, עליי זה לא כל כך השפיע, הייתי קצת מאולחש בהקשר הזה. רק רציתי לעבוד. היינו אמנים יוצרים, כל הזמן נדרש מאיתנו לייצר עוד תוכן, אז לא שמתי לב שאני מפורסם. כשהגענו לאולמות גדולים, וכמות האנשים שחיכתה לחתימה הייתה גדולה, והוזמנו לטלוויזיה - הבנתי שלשמות שלנו יש משמעות".
לאורך שנות ה־90 המשיך הצמד גרייניק ואלתרמן למלא אולמות ואף הגיש את התוכנית “כוכבי השכונה" בפריים־טיים של ערוץ 2. בהמשך גרייניק שיחק בתיאטרון ובקולנוע ויצר מוזיקה משלו, בין השאר עם ההרכב “לולה", שבו לקחו חלק אלתרמן, ירדן בר כוכבא ויסמין קדר. “התחלתי עם מוזיקה לפני שהתחלתי עם הקומדיה, עברתי לתל אביב עם להקה", הוא מספר.
“קרה פנצ’ר והתחלתי להצליח בתור קומיקאי, אבל מעולם לא הפסקתי לעשות מוזיקה. ‘לולה’ הייתה המוזיקה הראשונה שהוצאתי, אבל לא השירים הראשונים שכתבתי. היום אני עושה מופע בשם "גם וגם", שמשלב את המוזיקה והקומדיה, הקהל לא צריך לנסות להבין אם הוא יקבל מוזיקה או קומדיה. אני ‘סטורי טלר’ וזה לא משנה אם אני שר או מדבר. מישהי שאלה: ‘אם היית צריך לוותר על משהו מהם, על מה היית מוותר?’, אמרתי לה: ‘יש לך לב עם פעילות קרדיולוגית תקינה? והריאות שלך בסדר? אם היית צריכה לוותר, על מה היית מוותרת?’. מבחינתי זאת התשובה".
בין ייאוש לתקווה
גרייניק סיפר בעבר כי הוא מאובחן עם הפרעות קשב וריכוז. “באיזשהו שלב הבנתי שאני רואה את כל החיים שלי דרך הפרעת הקשב שלי, וזה מאפשר לי לעבור דרך", הוא אומר. “כל דבר עובר בחיי דרך ההפרעה: עבודה, כסף, הצלחה, כישלון, סקס, יחסים. התפיסה שלי לגבי כסף, האבהות שלי – הכל השתפר מרגע שהבנתי איך זה להיות מבוגר עם הפרעת קשב. כשצריך אני לוקח תרופות. אני גם עובר טיפול שעוזר לפתח אסטרטגיות שמשפרות את התפקוד בצד הפרעת הקשב. אדם עם הפרעת קשב עולה למדינה מיליונים יותר מאשר אדם בלי הפרעת קשב. גם חדרי המיון מלאים באנשים שעברו תאונה בגלל הפרעת קשב. אלו נתונים שהמדינה בכלל לא התפנתה להתעסק איתם".
בחודשים האחרונים גרייניק לוקח חלק פעיל במחאה, ולאחרונה היה בין האמנים שקראו לציבור לצאת להפגין נגד צמצום עילת הסבירות. כעת, אחרי שהחוק עבר בכנסת, השחקן מסרב לאבד תקווה. “דב חנין אמר פעם, בהקשר למשבר האקלים, שלהתייאש זה לא מוסרי", הוא אומר. “אני מזדהה עם זה. אני נע בין ייאוש לתקווה, אבל אני לא מתייאש כי זו לא אופציה. אם חס וחלילה יקרה הגרוע מכל - אני רוצה לדעת שהבעתי את דעתי. מהבחינה הזאת אני אופטימי כי אין לי ברירה, ושנית, אני רוצה להאמין שיש לדברים נטייה להסתדר. המצב הזה לא יכול להימשך. יכול להיות שהוא יימשך שנים, אבל הוא לא בר קיימא. אני רוצה להאמין שהוא יסתיים לטובה עם קשר ישיר לאחריות שאנשים ייקחו".
היו לך חששות להצטרף לאמנים שקוראים להפגין?
“בטח שהיו לי חששות, לכולם יש מה להפסיד. כשהגעתי להרצליה ובאר שבע כתבו לי: ‘לא ניתן פרנסה לאחד כמוך’. אבל מה שאמנים לא קולטים הוא שהשתיקה יפה להם עכשיו כי הם מניחים שלא יקרה הגרוע מכל. אבל מה זה משנה אם זה יקרה לי עכשיו או אחר כך? אם אני אהיה ליברל במדינה לא דמוקרטית, כמה אוכל להתפרנס? אני לא יכול להנדס את עצמי להיות מי שהממשלה רוצה שאהיה. אני חושש שהממשלה תשפיע על אמנים שמשולבים בתוכניות משרד החינוך. אני מרצה באקדמיה למוזיקה בירושלים, ואני לא יודע אם אוכל להמשיך עם ההרצאה אם אבי מעוז שומע אותי. הנושא הזה לא מדובר מספיק במוסדות אקדמיים. גם בחזרות של פרויקטים לא מדברים על זה. יש חזרות במהלך ‘יום זעם’, במהלך הפגנות. אנחנו לא באמת יכולים לדבר על זה במהלך העבודה שלנו כי אנחנו מפחדים שזה יתפוצץ".
"אני שואל את עצמי: האם מהפחד שזה יתפוצץ, אנחנו לא עושים יותר גרוע בכך שאנחנו שותקים ולא מדברים על זה? קצת הזוי בעיניי שאמנים ממשיכים את חייהם כרגיל. אני לא אומר לא לעבוד ולא להתפרנס, אבל מעבר לזה? למה אני לא יכול לראות שני אנשים מאוד מפורסמים שמדברים על הכל בצורה מאוד רגועה, כי אנחנו מפחדים שזה יפגע לנו בפרנסה? למה אנחנו מפחדים שזה יפגע לנו בפרנסה? כי יש בזה היגיון שזה יפגע לנו בפרנסה. אבל אנחנו צריכים להבין שיש סכנה שזה יפגע בנו בצורה הרבה יותר עמוקה מלאבד קהל. אנחנו הולכים לאבד את הזהות שלנו".
ההצגות הקרובות:
10.8 - היכל התרבות איירפורט סיטי
21־22.8 - בית החייל תל אביב
29־30.8 - היכל התרבות מודיעין