מירב גרי־כהן התוודעה להיותה של אמה פנינה גרי שחקנית, בטרם ראתה אותה מככבת עלי במות. “גדלתי על צילום מהצגה שהוצגה על איזו במה ירושלמית ובו היא נראית במלוא יופייה כבת המלך שלמה, לבושה בבגדים שנחשבו כתנ”כיים ובידיה גדי קטן”, הזיכרון הזה מהעבר הרחוק צף ועולה אצל גרי הבת לרגל ציון היום ה־30 שחל אתמול למות אמה, שהייתה מאושיות התיאטרון בארץ ובעקבותיה הפכה אף היא לשחקנית.
התיאטרון היה עולמה של פנינה גרי עד לכתה לעולמה על סף יום הולדתה ה־96. “בערב שבו היא נפטרה הועלתה בבכורה ביד בן־צבי גרסה חדשה של הצגת ‘קוראים לי יודה’, על יהודה עמיחי ובכלל לא חשבו לדחות אותה, כי כולם ידעו שאצל פנינה גרי לא היה דבר כזה לבטל הצגה”, מעידה בתה. “אמא, שעבדה עם שחקני ההצגה עד הסוף, הייתה בטוחה שתגיע לבכורה - וזה לא צלח”.
כבתה, הייתה מירב עדה לקריירה של אמה, “אם כי מהתחנה הראשונה מסיבות מובנות אני לא זוכרת דבר”. זאת, כשכתינוקת היא התלוותה להוריה בנסיעתם לארצות הברית, ערש הולדתו של אביה, העיתונאי רוברט גרי, שאותו פגשה אמה במחנות העקורים בגרמניה שלאחר השואה, לאחר שאהוב נעוריה, עלי בן־צבי, נפל במלחמת העצמאות. “אמא הייתה מוקסמת מניו־יורק, שהייתה בשבילה מעין גן משחקים של תרבות ואמנות ובה היא למדה בסטודיו של לי שטרסברג”, היא מספרת.
כשהם חזרו ארצה לאחר ארבע שנים, בילתה מירב חלק מילדותה מאחורי הקלעים של תיאטרון “זווית” החדשני שהקימה אמה עם שמואל עצמון. “חוויתי שם את קסם התיאטרון יחד עם הקשיים שהיו בו”, היא מעירה. “כשהם הצטרפו לאחר תשע שנים להבימה, זה לא עשה לה טוב כשחקנית. כשהרגישה שזה לא מיצה אותה, היא עברה לתפקידי ניהול. אפשר להבין אותה. שחקן שלא מקבל את התפקידים שהוא רוצה בהם, מתחיל להרגיש כמו פקיד. אז היא הלכה להיות המנהלת האמנותית של התיאטרון לילדים ולנוער שהקימה אורנה פורת והן הסתדרו מצוין”.
זה לא שכיח להתחיל לביים בגיל 80.
“אם היה לה יותר ביטחון עצמי, היא הייתה מתחילה קודם, אבל לקח לה הרבה זמן עד שהיא האמינה שהיא יכולה לעשות את זה, כשהיא חיפשה דרך אמנותית כדי לספר את סיפור האהבה שלה במלחמת העצמאות. בסופו של דבר ‘סיפור־אהבה ארץ־ישראלי’ יצא כהצגת־יחיד בהשתתפות עדי בילסקי, כסרט בבימוי דן וולמן וכרומן. וכשההצגה יצאה, היו מתקשרות אליה חברות של חיילים שנפלו, כמו עלי, אהוב נעוריה ואמרו שסוף־סוף יש לגיטימציה גם לכאב שלהן, לא רק של הנשים־של”.
אמך אהבה את התיאטרון של היום?
“היא אהבה כל תיאטרון, אבל היו לה הערות, בעיקר לגבי דיקציה של שחקנים צעירים. מה שהעירה, הכל היה מאהבה, לא כדרך של ביטול שבא לרבים בקלות”.
אם נעבור לסיפור שלך, ניתן להבין שמבחינתה הייתה טבעית יציאתך בגיל 21 ללימודי משחק בלונדון, הלא כן?
“כן, בטח. היא ראתה בכך גם הגשמת חלום של עצמה. בשנות ה־70 לונדון הייתה משאת הנפש של אוהבי תיאטרון וללמוד במקום שנחשב כהכי־הכי”.
כשמירב גרי שבה ארצה, היא נהייתה עד מהרה לאחת השחקניות הבולטות במשמרת הצעירה של התיאטרון בארץ. ב־30 שנות קריירה היא כיכבה, בין השאר, בהצגת “מקום אחר”, מאת עמוס עוז, שהקאמרי העלה בעיבודה של אמה, בהצגת “חצוצרה בוואדי” בבית ליסין ובתפקיד הראשי בהצגת “שרה גיבורת ניל”י” בתיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער.
מסעה בין התיאטראות השונים נקטע במפתיע ב־2009. “במקום התיאטרון, מצאתי משהו יותר נכון לי באותו זמן”, היא מסבירה. “התברר שאני לא מחוברת לתיאטרון כמו אמי, שהייתה קוראת כל מחזה שיצא. לי אין התשוקה הזאת. אז פניתי ללמוד ליווי רוחני, מקצוע של תמיכה באנשים שעוברים משברי־חיים קשים והם זקוקים למקורות כוח כדי להמשיך את החיים, משהו שיאיר את החושך סביבם. עד שיצאתי לגמלאות בינואר ליוויתי בהוספיס בשיבא אנשים בדרכם האחרונה ובעיקר את משפחותיהם”.
בעוד שבעלך, הבמאי אבי כהן, אמון על הפקות קומיות, כמו “החרצופים” בשעתם, התחברת לצד הטרגי של החיים
“הטרגי, אבל הבלתי נמנע, כשהעבודה בבית החולים מילאה אצלי איזשהו חלל שחיקה שנוצרה כתוצאה משנים של נסיעה מדי ערב להצגות. בסופו של דבר, הפרידה מהבמה לא הייתה קשה בשבילי”.
בנם הוא המוזיקאי מיכאל כהן, מחצית צמד ההיפ־הופ כהן@מושון, שהוא מרכיב עם מיכאל מושונוב. אחותו, יעל, לומדת בשנקר תקשורת חזותית.
יש מצב שתחזרי לבמה?
“וואו, מזמן למדתי שאסור לומר באופן גורף לא, אבל קשה לי לדמיין שזה יקרה”.
לבסוף, לאמך היו תוכניות לחיות עד גיל 100, מה שיבש אותן?
“הרוח, שהחזיקה אותה כמעט עד גיל 96, לא יכלה להתמודד עם חולשת הגוף. בתחילת יולי היא חלתה בקורונה - אכן, המגיפה עודנה כאן - לאחר שהלכה לסרט בלי מסיכה וזה החליש אותה עד כדי לכתה מאיתנו”.