"מרגע שמלאו לי 80 והרגשתי גם את הגוף נותן אותותיו, הבנתי שהמוות נוכח בחיי, ואני חושבת עליו כל הזמן", מודה רבקה גור. “אני לא חושבת על המוות בצורה רעה ולא מפחדת ממנו. אני חושבת שהחיים הם מסע, אבל בטוחה שיש לנו גם חיים בעולם הבא. המוות הוא המשך של החיים, ואני סקרנית לדעת אם אני אזכור אחרי המוות את מה שקרה לי בחיים הללו, ואת מי אני אפגוש שם".
פסטיבל עכו יוצא לדרך: המנכ"לית מספרת מדוע החליטה לשלם יותר לאומנים
אהבה, חופש ושאלת הסרבנות: הסרט "בלוז לחופש הגדול" הופך למחזמר
ה"רומן" של גור עם המוות החל עוד בילדותה. “נורא רציתי לעוף לשמיים, כי חשבתי שבטח שם הרבה יותר מעניין מפה", היא נזכרת. “אבא שלי נפטר כשאמי הייתה בהריון ואמא הייתה מעט מאוד נוכחת בילדותי. גדלתי בעיקר אצל סבתא, נוסראת. בכל יום חמישי היינו הולכות לשוק מחנה יהודה בכדי לקבץ נדבות, כדי שיהיה לנו כסף לקנות מצרכים לשישי־שבת.
"למרות שזו הייתה ילדות מאוד קשה, היה לי טוב כי רקדתי ושרתי - אבל אולי בתוך העוני והקושי נטמעה בי הסקרנות הזו לדעת כיצד נראה העולם הבא, ושאולי הוא יותר טוב מזה, במילים אחרות. כשהייתי בת 23 בעלי לשעבר (הצייר ומעצב הבמה אנטול גורביץ', ד"פ) לקח אותי לכירולוגית קטיה קלופפר שאמרה לי שירשתי מאמא שלי את הכישרון לכתוב הרבה על המוות".
אף שסומנה ככותבת מחוננת, גור לא מימשה את פוטנציאל הכתיבה והתמקדה במשחק. בפעמיים שכן כתבה הצגות (היא אינה מגדירה עצמה כמחזאית, אלא כ“אחת שכותבת") עסקה במוות: בשנת 1999 העלתה בתיאטרונטו את המחזה פרי עטה “פרחים לבתיה", שבו גילמה אישה הנמצאת על ערש דווי, עבורו קיבלה צל"ש מתיאטרון הבימה. בשנת 2004 כתבה מחזה נוסף, “שעון החול", המגולל את סיפורו של ז'אקי, גבר נטול משפחה שמחליט להתאבד ולהתאחד סוף־סוף עם אשתו המנוחה - אך לרוח שלה יש השגות על העניין. במחזה מנסה גור לענות על השאלה: האם החיים אכן יפים יותר מהמוות?
“זה התחיל כמונולוג שכתבתי בשנת 2004", מספרת גור. “הראיתי את זה לבמאית ניקול קסל, והיא אמרה שזה הדבר הכי יפה שכתבתי אבל צריך לחלק אותו לדמויות, ועודדה אותי לפנות לששון גבאי. ששון היה עסוק, אז ישבתי עם חברה ולאט־לאט פירקנו את כל המחזמר הזה. כשאני אומרת ‘לאט־לאט' אני מתכוונת במשך 19 שנה. לאחרונה הבמאי ומנהל ההצגות עדו הכהן תפס את המושכות והחליט להעלות אותו בפסטיבל עכו (1־4 באוקטובר) הקרוב לתיאטרון אחר", שיתקיים באולמות האבירים, בכניסה לעיר העתיקה וברחבי העיר, ובמסגרתו יועלו כ־20 מופעי תיאטרון.
בהצגה, שבה מגלמת גור את גרסתה המבוגרת של גיסתה (המחולקת לשלוש בנות: צעירה, באמצע החיים ומבוגרת), משתתפים גם מיכאל כורש (המגלם את דמותו של אחיה), בהט קלצ'י, בן ילין, אמנון פלד, עידו כהן ונגה אליעזר. “ההשראה ליצירה קשורה לסיפור האישי שלי", היא מסבירה. “את אחי ראיתי כשמלאו לי 18 ולו 23, אחרי שאני נשלחתי לגדול עם סבתא שלי והוא נשלח למקום אחר. את אחותי הכרתי בפעם הראשונה כשהייתי בת 12 והיא בת 18. אני גם לא זוכרת את אמא שלי יותר מדי. היה לי מוזר לפגוש אח ואחות שלא הכרתי לפני כן.
"אחי סיפר לי סיפורים על חוויות קשות שהוא חווה ואנשים שהוא הכיר, ואחרי שאשתו של אחי נפטרה הוא לא עמד בבדידות שלו, וחשבתי שאם הוא יתאבד ויעוף אליה לשמיים – הם יהיו יחד והוא לא יהיה לבד, אבל היא לא הייתה רוצה שזה יקרה. כל זה עודד אותי להפעיל את הדמיון, לפתח את סיפוריו ולכתוב את המחזה הזה".
איך זה מרגיש עכשיו כשהמחזה רואה אור?
“לא ידעתי איך להגיב, כי אני כל הזמן מקשיבה לבטן והפעם היא לא הודיעה לי כלום. הבמאי קרא את המחזה, מאוד התלהב, שלח את זה מבלי שאדע לפסטיבל עכו, הם קיבלו את זה מיד והוא התחיל ללהק את השחקנים. זה מרגש אותי מאוד לדעת שאחרי כמעט 20 שנה זה סוף־סוף יוצא לראשונה לאור".
היית רוצה לכתוב יותר?
“בהחלט, אבל אני כבר אוטוטו בת 90, כמה זמן עוד נותר לי לכתוב?".
את שלמה עם המורשת שאת משאירה אחרייך כשחקנית?
“איזו מורשת בראש שלך? מה אני, ביבי? עזוב, מה שעשיתי בקריירה – אני מאושרת שהגעתי לעשות, וכשלא הייתה לי עבודה יצרתי והפקתי בעצמי. דאגתי תמיד לעבוד. לא ויתרתי על אף אפשרות של עבודה. מי אני בכלל שתהיה לי מורשת? אני מאוד שמחה שמהילדה הזו שרקדה בשוק מחנה יהודה יצא משהו מבלי ללמוד ומבלי כלום".
“הגיל לא היה פקטור"
בשנת 1952, בהיותה בת 17, הצטרפה גור לגרעין המייסד של תיאטרון החובבים הירושלמי “מסך". בשנת 1958 עברה לתל אביב ושיחקה בתיאטרון “אהל". “הייתי מאושרת להתקבל לתיאטרון כזה כי התשוקה לעבוד וללמוד תוך כדי עבודה הציפו בי שמחה אמיתית", היא אומרת.
בשנת 1969 הקימה יחד עם אביבה גלי את תיאטרון “כיס" שאותו ניהלו יחדיו.
בשנת 1982, לאחר שעשתה עשרות תפקידים בתיאטראות הרפרטואריים והעצמאיים, הצטרפה לתיאטרון “הבימה" ועל הישגיה בתחום המשחק זכתה בפרסים, ואף קיבלה בשנת 2016 פרס מפעל חיים מטעם אמ"י. “כשאני משחקת בתיאטרון, באותה תשוקה שתמיד הייתה לי, אני לא רק משחקת לפני קהל אלא משחקת עם הקהל, הוא נוכח בהצגה כשותף פעיל בעיניי וזה משהו שתמיד מנחה אותי בכל הצגה שאני משתתפת בה", מסבירה גור.
עד איזה גיל תשחקי?
“את זה תשאל את אלוקים. הגיל אף פעם לא היה פקטור בשבילי. שלא תחשוב שזו משימה קלה בגילי ללמוד כל כך הרבה טקסטים ולעשות הרבה חזרות, אבל אני עובדת קשה ומסתדרת".
מה את חושבת על הדור הצעיר של השחקנים?
“מה אני אגיד לך, למה ללכלך עכשיו? אני לא הייתי מעזה לעלות בתיאטרון על הבמה בלי דיקציה ומבלי להבין מה אני אומרת. כולם מוכשרים, אבל אתה יודע כמה שנים לוקח להיות שחקן? זה לא מהיום להיום. זה לא קורה גם אם אתה מוכשר. איתי טיראן יש אחד בדורו. אין יותר. כל היתר יש להם סיכוי או פוטנציאל להתפתח, אבל השאלה היא אם זה באמת בדמם וברמ"ח איבריהם. אולי. אני לא יודעת. זה לא כל כך פשוט. אני רואה שהדור הצעיר נלהב להיות בקדמת הבמה והפרסום יותר חשוב לו מהאמנות. אני רואה את זה ולא תמיד אני מבינה מה הם אומרים. להביא את כוכבי הטלוויזיה לתיאטרון זה לא תמיד נכון".
מה הסוד לשמירה על רלוונטיות?
“לעבוד כל הזמן. לא לחפש דווקא את התפקידים הראשיים אלא כל הזמן לעבוד ולא לוותר. צריך כל הזמן לפתח את הפוטנציאל. אגיד לך משהו, כשהתחתנתי ורציתי ללמוד ב'בית צבי', בעלי הציב לי אולטימטום ואמר ‘או אני או לימודי משחק'. כיוון שאהבתי אותו ולא רציתי לוותר עליו, אז ויתרתי על הרעיון ללמוד משחק ולימדתי את עצמי. בעלי קיווה ששיגעון המשחק יעבור לי אבל אחרי 18 שנה כשהוא הבין שזה לא יקרה, נפרדנו".
לנפץ את תקרת הזכוכית
לצד התיאטרון, גור השתתפה בסרטי קולנוע רבים (“חתונה מאוחרת", “חיותה וברל" ו"העדות") וכן בסדרות טלוויזיה, כשבחיקה שני תפקידים בלתי נשכחים – גברת ברכה בסדרת הילדים “הפיג'מות", ובשנים האחרונות סוניה טיטינסקי, אמו של אמנון טיטינסקי בסדרת הקאלט “קופה ראשית". “בחייך, עזוב אותי מ'קופה ראשית'", מפצירה בי גור. “לא האמנתי שזה יתפוס ככה. זה תפקיד קטן שכל אחד יכול לעשות אותו, לא חוכמה. כל הכבוד ליוצרים ולשחקנים, אבל התרומה שלי קטנה בסדרה הזו. אם היה לי שם תפקיד מאתגר או מעניין, ניחא, אבל מזמינים אותי לחצי יום־יום צילום וזהו. הדמות שאני מגלמת זכירה כי היא מצחיקה וכשרואים אותי שם מבינים את ההתנהגות של אמנון דרך אמא שלו".
יש תפקיד שאת מפנטזת לגלם?
“אני מאוד רוצה לגלם את ‘המלט'".
למי את מתגעגעת מחברייך לתיאטרון?
“אף פעם לא היו לי יותר מדי חברים מהמקצוע. בסוף יום עבודה כולם הולכים הביתה. יוסי בנאי היה מענטש אמיתי וחבר טוב. יוסי גרבר היה חבר טוב שלי. יום אחד הגעתי אליו ואמרתי לו: ‘יוסי, באתי לקבץ אצלך אהבה'. הוא הגיע וחיבק אותי חזק. זו הייתה חברות נפש ואני מתגעגעת אליו מאוד. אני חושבת שהצורך בחיבוק הזה היה צורך בהערכה".
את מרגישה מוערכת?
“לא. לא מרגישה מוערכת ולא מרגישה אהובה. אני חושבת שזה בגלל שבבית לא הרגשתי נאהבת. אבל ברגע שקיבלתי תפקיד טוב הייתי מאושרת עם עצמי. לא היה צריך להוכיח לי שמישהו חשב עליי ואוהב אותי אלא הייתי מאושרת לעבוד במשחק. העבודה שעשיתי עם עצמי בלאהוב אותי ולהרגיש טוב עם עצמי – היא משהו שסיפק אותי מאוד. זה לא קשור לאגו אלא קשור להערכה עצמית, ולחיים עם רגשי הנחיתות בשכונה שבה גדלתי בילדות שבה אף אחד לא העריך אף אחד.
"הייתי חייבת לנפץ את תקרת הזכוכית הזו וניפצתי. עבור עצמי. הילדות עיצבה אותי. היום כבר אין יותר מדי תפקידים בשבילי ולא מציעים לי יותר מדי אבל אני מודה על מה שיש ותמיד ממשיכה קדימה. אין לי תלונות כלפי אף אחד".
מה עוד את עושה בימים אלה?
“מתכוננת לפסטיבל ומשחקת עם ליא קניג בהצגה ‘מניין נשים' בתיאטרון ‘הבימה', וכמובן משקיעה זמן במשפחה שלי, בבני ובנכדתי".
לקראת סיום פגישתנו, גור בוחרת לדבר על המצב במדינה. “אני עצובה ומודאגת מאוד ממה שקורה", היא אומרת. “אל תשכח שאני נכחתי גם כשבן־גוריון הכריז על הקמת המדינה. הייתי בת 13. ראיתי את כל מה שהמדינה עברה לאורך השנים ולא זכורה לי תקופה כזו. אני לא יכולה ללכת להפגנות בגלל שיש לי קצת בעיות עם הרגל וגם בגלל שאני מפחדת שידחפו אותי, כי זה נהיה אלים, אבל אני מאוד תומכת בהפגנות בקפלן וברחבי הארץ, ומקווה שיהיה טוב פה במדינה".
ההצגה “שעון החול" תוצג בבכורה בפסטיבל עכו ב־1 באוקטובר בשעה 15:00 (בכל יום ב־1־4 באוקטובר תוצג פעמיים בפסטיבל)