"מרגע שמלאו לי 80 והרגשתי גם את הגוף נותן אותותיו, הבנתי שהמוות נוכח בחיי, ואני חושבת עליו כל הזמן", מודה רבקה גור. “אני לא חושבת על המוות בצורה רעה ולא מפחדת ממנו. אני חושבת שהחיים הם מסע, אבל בטוחה שיש לנו גם חיים בעולם הבא. המוות הוא המשך של החיים, ואני סקרנית לדעת אם אני אזכור אחרי המוות את מה שקרה לי בחיים הללו, ואת מי אני אפגוש שם".
ה"רומן" של גור עם המוות החל עוד בילדותה. “נורא רציתי לעוף לשמיים, כי חשבתי שבטח שם הרבה יותר מעניין מפה", היא נזכרת. “אבא שלי נפטר כשאמי הייתה בהריון ואמא הייתה מעט מאוד נוכחת בילדותי. גדלתי בעיקר אצל סבתא, נוסראת. בכל יום חמישי היינו הולכות לשוק מחנה יהודה בכדי לקבץ נדבות, כדי שיהיה לנו כסף לקנות מצרכים לשישי־שבת.
"למרות שזו הייתה ילדות מאוד קשה, היה לי טוב כי רקדתי ושרתי - אבל אולי בתוך העוני והקושי נטמעה בי הסקרנות הזו לדעת כיצד נראה העולם הבא, ושאולי הוא יותר טוב מזה, במילים אחרות. כשהייתי בת 23 בעלי לשעבר (הצייר ומעצב הבמה אנטול גורביץ', ד"פ) לקח אותי לכירולוגית קטיה קלופפר שאמרה לי שירשתי מאמא שלי את הכישרון לכתוב הרבה על המוות".
אף שסומנה ככותבת מחוננת, גור לא מימשה את פוטנציאל הכתיבה והתמקדה במשחק. בפעמיים שכן כתבה הצגות (היא אינה מגדירה עצמה כמחזאית, אלא כ“אחת שכותבת") עסקה במוות: בשנת 1999 העלתה בתיאטרונטו את המחזה פרי עטה “פרחים לבתיה", שבו גילמה אישה הנמצאת על ערש דווי, עבורו קיבלה צל"ש מתיאטרון הבימה. בשנת 2004 כתבה מחזה נוסף, “שעון החול", המגולל את סיפורו של ז'אקי, גבר נטול משפחה שמחליט להתאבד ולהתאחד סוף־סוף עם אשתו המנוחה - אך לרוח שלה יש השגות על העניין. במחזה מנסה גור לענות על השאלה: האם החיים אכן יפים יותר מהמוות?
“זה התחיל כמונולוג שכתבתי בשנת 2004", מספרת גור. “הראיתי את זה לבמאית ניקול קסל, והיא אמרה שזה הדבר הכי יפה שכתבתי אבל צריך לחלק אותו לדמויות, ועודדה אותי לפנות לששון גבאי. ששון היה עסוק, אז ישבתי עם חברה ולאט־לאט פירקנו את כל המחזמר הזה. כשאני אומרת ‘לאט־לאט' אני מתכוונת במשך 19 שנה. לאחרונה הבמאי ומנהל ההצגות עדו הכהן תפס את המושכות והחליט להעלות אותו בפסטיבל עכו (1־4 באוקטובר) הקרוב לתיאטרון אחר", שיתקיים באולמות האבירים, בכניסה לעיר העתיקה וברחבי העיר, ובמסגרתו יועלו כ־20 מופעי תיאטרון.
בהצגה, שבה מגלמת גור את גרסתה המבוגרת של גיסתה (המחולקת לשלוש בנות: צעירה, באמצע החיים ומבוגרת), משתתפים גם מיכאל כורש (המגלם את דמותו של אחיה), בהט קלצ'י, בן ילין, אמנון פלד, עידו כהן ונגה אליעזר. “ההשראה ליצירה קשורה לסיפור האישי שלי", היא מסבירה. “את אחי ראיתי כשמלאו לי 18 ולו 23, אחרי שאני נשלחתי לגדול עם סבתא שלי והוא נשלח למקום אחר. את אחותי הכרתי בפעם הראשונה כשהייתי בת 12 והיא בת 18. אני גם לא זוכרת את אמא שלי יותר מדי. היה לי מוזר לפגוש אח ואחות שלא הכרתי לפני כן.
"אחי סיפר לי סיפורים על חוויות קשות שהוא חווה ואנשים שהוא הכיר, ואחרי שאשתו של אחי נפטרה הוא לא עמד בבדידות שלו, וחשבתי שאם הוא יתאבד ויעוף אליה לשמיים – הם יהיו יחד והוא לא יהיה לבד, אבל היא לא הייתה רוצה שזה יקרה. כל זה עודד אותי להפעיל את הדמיון, לפתח את סיפוריו ולכתוב את המחזה הזה".
“הגיל לא היה פקטור"
בשנת 1982, לאחר שעשתה עשרות תפקידים בתיאטראות הרפרטואריים והעצמאיים, הצטרפה לתיאטרון “הבימה" ועל הישגיה בתחום המשחק זכתה בפרסים, ואף קיבלה בשנת 2016 פרס מפעל חיים מטעם אמ"י. “כשאני משחקת בתיאטרון, באותה תשוקה שתמיד הייתה לי, אני לא רק משחקת לפני קהל אלא משחקת עם הקהל, הוא נוכח בהצגה כשותף פעיל בעיניי וזה משהו שתמיד מנחה אותי בכל הצגה שאני משתתפת בה", מסבירה גור.
לנפץ את תקרת הזכוכית
לצד התיאטרון, גור השתתפה בסרטי קולנוע רבים (“חתונה מאוחרת", “חיותה וברל" ו"העדות") וכן בסדרות טלוויזיה, כשבחיקה שני תפקידים בלתי נשכחים – גברת ברכה בסדרת הילדים “הפיג'מות", ובשנים האחרונות סוניה טיטינסקי, אמו של אמנון טיטינסקי בסדרת הקאלט “קופה ראשית". “בחייך, עזוב אותי מ'קופה ראשית'", מפצירה בי גור. “לא האמנתי שזה יתפוס ככה. זה תפקיד קטן שכל אחד יכול לעשות אותו, לא חוכמה. כל הכבוד ליוצרים ולשחקנים, אבל התרומה שלי קטנה בסדרה הזו. אם היה לי שם תפקיד מאתגר או מעניין, ניחא, אבל מזמינים אותי לחצי יום־יום צילום וזהו. הדמות שאני מגלמת זכירה כי היא מצחיקה וכשרואים אותי שם מבינים את ההתנהגות של אמנון דרך אמא שלו".
"הייתי חייבת לנפץ את תקרת הזכוכית הזו וניפצתי. עבור עצמי. הילדות עיצבה אותי. היום כבר אין יותר מדי תפקידים בשבילי ולא מציעים לי יותר מדי אבל אני מודה על מה שיש ותמיד ממשיכה קדימה. אין לי תלונות כלפי אף אחד".
התרעות פיקוד העורף