"הגיע תשעים אז תשעים", אמרה וצחקה. "שואלים אותי אם האמנתי שאגיע לגיל הזה. מה זה צריך להיות? האם מישהו מעלה בדעתו שחשבתי כל הזמן שהנה אני הולכת למות ולא אגיע? זה לא עובד ככה! אתה חי את החיים שלך, יש יום הולדת ועוד יום הולדת - והנה, הופ, אנחנו בתשעים".
מוכן לסכן את עתידו הפוליטי? נתניהו מבין את מחיר העסקה | אנה ברסקי
אביו של עומר שנחטף לעזה: "לא רוצה שיחזור כגופה, הוא חייב לקבל תרופות"
כך, כמעט בעליצות, התבדחה בשלהי 2013 חנה מרון, הגברת הראשונה של התיאטרון הישראלי, בראיון האחרון שלה, כפי שהתברר עם מותה כעבור חצי שנה, כשהיא עטורה בשיא גינס על היותה בעלת קריירת התיאטרון הארוכה ביותר בעולם, שנמשכה לא פחות מ-87 שנים.
לו מרון הייתה חיה כעת, היא הייתה חוגגת היום את יום הולדתה המאה! בהיעדרה נצא למסע בתחנות חייה, שבהן שזורים ציטוטים מראיונות שקיימתי עמה מאז 77'. הראשונה שבהן - ברלין. הגם שנהגה להציג את עצמה במין הומור כיקית, למעשה היא הייתה בת מהגרים; האב יצחק - מפולין והאם רוזה, שהייתה המנוע מאחורי הקריירה המוקדמת שלה - מהונגריה.
מסעה עלי במות של ילדת הפלא חנה (נ' בסגול) מאירצ'ק החל כשכיכבה בגיל ארבע בהצגת "אצבעוני" ובהמשך, בין השאר, גם ככיפה אדומה וכפצפונת בהצגת "פצפונת ואנטון" מאת אריך קסטנר. הפרק הגרמני בחייה, שכלל גם הופעות בסרטים ובתסכיתי רדיו, הסתיים עם עליית הנאצים לשלטון, כשעלתה עם אמה דרך פריז לפלשתינה של אז וכאן היא למדה בסטודיו למשחק של הבימה, בניהולו של צבי פרידלנד.
במלחמת העולם השנייה היא התגייסה לצבא הבריטי ושירתה כשנתיים במצרים עד שהוקמה "מעין זה", להקת הבריגדה היהודית, שריגשה בהופעותיה בפני שארית הפליטה. בשיאה שם ביצעה את להיט הלהקה, דואט "כל הדרכים מובילות לרומא", מאת יצחק יצחק וצבי בן-יוסף, עם יוסי ידין, שהיה לבעלה הראשון. עם שובם ארצה, הצטרפו השניים לתיאטרון הקאמרי שנוסד זה מקרוב ומרון הוכיחה מיד כי לכוכבות נולדה, מה שהסתמן במשנה תוקף בהופעותיה כאליזבת קולינס בהצגת "נערת הפקר" וביתר שאת כמיקה ב"הוא הלך בשדות", מאת משה שמיר, ההצגה שאיתה חגג הקאמרי את הקמת המדינה.
מאז, הגם שלא התעקשה על כך, הסתמנה מרון כ"קבלנית" של תפקידים ראשיים. ביניהם: מלכת שבא, לורה ב"ביבר הזכוכית", לייזה דוליטל ב"פיגמליון", רוזלינד ב"כטוב בעיניכם", לנה ב"בעלת הארמון", נורה ב"בית הבובות", הפונדקית ב"פונדק הרוחות" והדה גאבלר. רק אז, בשלהי 68', הרשתה לעצמה מרון לחרוג מהמסגרת המחבקת של הקאמרי כדי להפגין את מלוא כשרונה הקומי-מוזיקלי במחזמר "הלו דולי!", שהועלה בתיאטרונו של גיורא גודיק.
"אף פעם לא נלחמתי על תפקידים ויש תפקידים שנאלצתי לוותר עליהם מחמת הגיל", סיפרה מרון בראיון ב-77', כשאת יוליה, למשל, אף פעם לא רציתי לשחק. "כך פספסתי כמה תפקידים שייקספיריים. את הצגת 'מי מפחד מ-וירג'יניה וולף?'' ראיתי באמריקה כשעוד הייתה טרייה ובקאמרי לא הסכימו להציג אותה. כשההצגה הוצגה בהבימה, היה לי חבל, אבל מרים זוהר עשתה מצוין את התפקיד שרציתי".
מה זה "לא הסכימו?", הקשיתי. לשחקנית כמוך לא הייתה זכות-יתר?
"לי יש זכות-יתר גדולה אחת - לומר לא", השיבה. "אותי לא יכריחו לעשות משהו שלא ארצה לעשות".
מרון המריאה משיא לשיא, כאשר בהיותה על סף שיא נוסף, כשעבדה עם הבמאי עול הימים דאז, יוסי יזרעאלי, על הגרסה האכזרית של סנקה ל"מדיאה", כמעט נגדע הכל. זאת, כאשר בדרכה לאודישן בלונדון לתפקיד גולדה בסרט "כנר על הגג" לצד חיים טופול היא נפצעה קשה במתקפת טרור בנמל התעופה של מינכן, שבה נקטעה רגלה השמאלית. ברם, נישאת על גלי ההערצה של הקהל ובעידוד בעלה, האדריכל חתן פרס ישראל יעקב רכטר, מרון לא ויתרה ומקץ שנה וחצי שבה אל הבמות עם הופעה מדהימה כמדיאה רוצחת ילדיה.
"סיפרו לי שכאשר אושפזתי חסרת הכרה, חצי בעולם הבא, מלמלתי בלי הרף בקשה להציל את הרגל מפני שאני שחקנית", העידה באותו ראיון. "התגובות מהארץ עזרו לי להתאושש, בייחוד המכתבים שנשלחו בהמוניהם אלי, בבית החולים בגרמניה. הרגשתי שזה יהיה לא פייר אם אאכזב. ריגש אותי מאוד של חייל פצוע רגל, שהיה במצב קשה ממני. אחר-כך שמחנו לרקוד יחד בחתונה שלו".
אז, כשחגגה יובל פרטי ובחצי היובל למדינה, הועטרה ב-73' בפרס ישראל שכה הייתה ראויה לו, התחדש מרוץ תפקידיה הראשיים, בהם אירינה ב"השחף", קייט קלר ב"כולם היו בניי" וג'ני איטון ב"מה עושים עם ג'ני?" עד שהטילה ב-80' פצצה, שבאמצעותי תפסה כותרת בעמוד הראשון של מעריב. זאת, כשמלכת התיאטרון הפכה למלכה גולה כשהפתיעה בהתפטרותה מהקאמרי, מה שהביא אותה לרעות בשדות זרים, כולל בהצגת "רוחות" האיבסנית בתיאטרון באר-שבע. הופעתה שם עם בתה, השחקנית דפנה רכטר, לא ייצבה את מערכת היחסים ההפכפכה ביניהן.
"קביעות בתיאטרון היא רעל", פסקה בראיון לגבי התפטרותה. "כקבועה אני מרגישה שאני לא תורמת לתיאטרון שלי מה שאני חייבת לתרום. נראה לי שכשחקנית עצמאית אוכל לתרום יותר".
והקאמרי? - באופן סמלי תפקידה האחרון עלי במות היה בתיאטרון שאותו נשאה על כתפיה במשך שנים רבות. זה היה ב-2011 כשחזרה אליו בתפקיד בובה גלובצ'יק בהצגת "אורזי מזוודות" מאת חנוך לוין, שעד אז לא היה כל קשר ביניהם. רק מילה אחת - "זיגי" - היא השמיעה שם וכדרכה הווירטואוזית די היה בה כדי לגרום לקהל להריע לה.
"עד כה לא היה לי שום קשר עם חנוך לוין ואפילו לא הכרתי אותו מקרוב", היא ציינה בראיון ב-2013. "חנוך אף פעם לא פנה אלי. הריי היו לו שחקנים משלו. חשבתי שאני לא מתאימה, או לא שייכת, מה גם שמהצגות שלו שראיתי התרשמתי שהן לא הסגנון שלי. אני יותר ריאליסטית, יותר עכשווית, פחות קריקטורה".
אולי בגלל זה לא שיחקת גם במחזות של נסים אלוני? - שאלתיה.
"לא שיחקתי בהם, כי לא ביקשו אותי", השיבה. "אם היו מבקשים, הייתי מנסה".
כשתהיתי כיצד שחקנית שדיברה על במות מגיל ארבע הצליחה לשתוק עליהן ערב ערב, ענתה: "למעשה, לא לגמרי שתקתי ובמשך כל ההצגה לא הפסקתי לדבר, אבל לעצמי במחשבות. לצערי, הרבה שחקנים צעירים לא מבינים שלא מספיק ללמוד בעל-פה, אלא צריך גם לחשוב תוך כדי. כזאת אני, כמו פסל האיש החושב של רודן".
כשהתעניינתי לגבי דעתה על המוצג בתיאטרון הישראלי, היא ירתה בחדות - "מיוזיקלס!" והוסיפה: "הקהל של היום רוצה בידור ולא להתעסק בפרובלמות. אתגרים - זה מה שחסר בתיאטרון של היום".
"השחקן, שאמור להיות בראש הפירמידה, נדחק הצידה", מחתה בראיון ב-93'. "שוכחים שאין תיאטרון בלי שחקנים ואילו הצעירים שבהם מחפשים את הפרסום ואת התהילה".
בסיכומו של דבר הייתה מרון שחקנית מובהקת של במה, כשאיכשהו לא היה סיפור של אהבה בינה לבין הקולנוע והטלוויזיה. כשכיכבה ב-77' בתפקיד הראשי ב"דודה קלרה", סרטו של אברהם הפנר, ניתן היה לחוש בהחמצה, תחושה שהתעצמה כעבור שש שנים, כשקנתה עם משחקה הקומי המבריק את עולמה בסדרת "קרובים קרובים", בטלוויזיה החינוכית. עם קריאת "פתוח!" היא סחפה קהלים שלא הכירוה מהתיאטרון.
"שחקן חייב להאמין בכל מה שהוא עושה", אמרה מרון בראיון ב-2008. "הרי כדי לשכנע אתכם, הקהל, שאני מסוגלת לרצוח את ילדיי, כמו מדיאה, עלי להאמין שבתוך-תוכי אכן חבויים הקנאה, הנקמה והרשע, כדי שתוכלו להאמין לי ולו לרגע. אין לי אביזרי-עזר, כפי שיש באמנויות אחרת. יש לי רק את עצמי. אני הכלי של עצמי. ומיהי אותה אני? - הרי באותה מידה אני רוצה להיות אמא פולנייה, לקנות עגבניות בשוק ולהיות אזרחית שאכפת לה. אחרי הכל אני אוהבת אותה, את השחקנית שהייתי".