אלון פרידמן (35) יליד נהריה, מתגורר עם בן זוגו ביפו. לאחר שירות לאומי בפנימיית "בית הילד" בתל אביב, המשיך ללימודי משחק בסטודיו של ניסן נתיב.

עם סיום לימודיו הצטרף לתאטרון "גשר" והשתתף בהצגות "שושה", "כולם רוצים להוליווד" (עליו זכה בפרס השחקן המבטיח לשנת 2004), "שוורץ וחיות אחרות","יאקיש ופופצ'ה", "הנסיכה איבון", "שאריות של אהבה", "רביזור", "פיניטה לה קומדיה" ועוד.

בשנת 2006 גילם את אחת הדמויות הראשיות בסרט ה"בועה", ובטלוויזיה שיחק פרידמן בסדרה "אמאל'ה", בסדרות לילדים ונוער, בתפקידי אורח ב"עבודה ערבית", "כפיות", "החיים זה לא הכל" ובשלל פרסומות. כיום הוא משחק בהצגה "איגלו" בתאטרון תמונע.

האם ישנן יצירות שלך שהיית חוזר אליהן כיום ומשנה אותן, ומדוע?
"לומר שיצרתי משהו תהיה שחצנות, כי בעצם בהיותי שחקן אני רואה את עצמי כמוציא לפועל של חזיונות של אחרים. כמובן ששטח המחייה שלי הוא ביני לבין הקהל, שם אני יכול לקחת את החופש וליצור, לשלוט במינונים של דמות, רגש, ואינטנסיביות של סצנה. אבל כן, הייתי רוצה מאוד לברוא משהו משלי. בפעם הראשונה לעמוד 100% מאחורי משהו, לקחת את האחריות עליו ולדעת שדרך היצירה אני מבטא משהו על האופן שבו אני רואה את העולם". 
 
ובכל זאת, אם אתה מתבונן בעבודות המשחק שלך, האם ישנו תפקיד שהיית משנה את האופן שבו התנהלת איתו, אולי מוותר עליו לגמרי?
"כמעט בכל תפקיד שעשיתי יש את המבט לאחור, הראייה בדיעבד שיכולה להתרחש רק כשהלחץ של החזרות מתפוגג והמבקרים כבר כתבו את הביקורות. אם נהיה ספציפיים, אז אני חושב למשל על תפקיד של חליסטקוב ב'רביזור', ששם אני מרגיש שיכולתי לרדת יותר עמוק בחיפוש אחר האישיות הדמונית/מלאכית של השקרן הפתולוגי, שמתגלגל להיות הרשות המבקרת של עיר רפאים בערבות רוסיה".

"יש משהו כל כך מונומנטלי בתפקיד הזה, והפרשנויות רבות, שאני באמת חושב שיש שם בור עמוק שהספקתי לגלות רק את הנראה על פני השטח, ואולי עוד קצת מתחת. תפקיד נגלה לפניך תוך כדי תהליך החזרות וההופעות. לפעמים אני מרגיש שהוא כבר נמצא איפשהו שם, בשלמותו, מתחת לחול וצריך רק לחפור מסביבו כדי לתת לו להתגלות במלוא יופיו אל מול אור הזרקורים".
 
למעשה אתה אומר שאולי אתה כבר לא צריך התערבויות חיצוניות כדי להגיע לדמות, שאתה כבר בשל לדרך עצמאית.
"הניסיון מדבר בעד עצמו. הוא מתבטא גם בגבול הדמיוני שאתה מותח לעצמך כשחקן ומרחיב אותו בכל פעם יותר ויותר. נדמה שהחשיפה הדרושה פחות מאיימת ואתה מרשה לעצמך לשתף אנשים במה שבתחילת הדרך היה נראה כמשעמם, מביך או אינטימי מדי. אבל בתור קונטרה אני צריך דמות 'הכל יכול', שתעמוד מולי, שתדרוש ושתלחץ לפינה כדי שיהיו תוצאות שיפתיעו גם אותי".

ומה עם להקשיב לקול הפנימי שלך, שיגיד לך שאתה יודע טוב יותר?
"הרבה פעמים הקול הפנימי מתערבב עם אגו. אבל כן, כשאתה מקשיב לו הקשבה מלאה הצורה פשוט מתחוללת מול עיניך ואתה רק צריך ליישם על הבמה את מה שעולה כל כך חזק מבפנים. כמו שליח של חזון פנימי".

ומה אם הקול הזה נתקל בקול של במאי שאומר לך אחרת - אתה נאבק או מוותר?
"בדרכי הרגילה הייתי מוותר, משתף פעולה, מנסה להבין ולפשר על נקודת המבט שלי - אם יש כזאת - לטובת הדבר שהבמאי צריך. אבל לאחרונה אני מגלה בתוכי יותר דעה והבנה של מה חשוב לי להעביר, כחלק ממשהו שלם יותר בהצגה שאותו בא התפקיד לשרת. כאילו יש לי יותר טעם, כמו שף שיודע מה התבלינים שהוא צריך כדי להשיג את הטעם שהוא מחפש. וזאת רק תוצאה של בטחון שמגיע מניסיון".



"הרבה פעמים הקול הפנימי מתערבב עם אגו" אלון פרידמן. צילום:  דניאל קמינסקי


אבל הדעה הזו עלולה לגרום לחיכוכים, ונראה לי שאתה חושש מהם.  
"חושש מאוד. להתעמת פירושו להסתכן לאבד את ההערכה, ואולי גם את האהבה של הצד השני". 

אילו ויתורים עשית?
"אני מנסה להימנע כמה שיותר מהם. כי לעמוד במקום הזה של להגן בחריפות נפש על עמדתך מבלבל אותי ומשאיר אותי חסר טיעונים ועם לשון שנדבקת לחיך. אני חושב שזה עוד משהו שקשור להבדל בין להיות יוצר לפועל טוב. יוצרים ואמנים אמיתיים נחלצים להגנת העבודה שלהם בכל מחיר ובלי פחד".

אז אתה קורא לעצמך "פועל טוב" ולא אמן אמיתי?
"אני בדיוק נמצא במאבק הזה עכשיו. אני שואל את עצמי לאן כל זה הולך. השחזתי ועבדתי על היכולות שלי, אבל עכשיו יש חלק בי שאומר שלהמשיך ככה יהיה מאוד קשה ומשעמם. ההבדל בין פועל לאמן הוא ביוזמה, בחשק, בתשוקה. האם זה מקצוע או דרך חיים?"
 גלגול של צ'אושסקו
למרות המאבק הפנימי, הוא מעיד כי אין לו כל כוונה לעזוב את תיאטרון גשר. "אם כבר 'גשר' נחשב בעייני למבצר אל מול הרבה מקומות שאיבדו מצפן", הוא אומר. "באופן אישי ופנימי אני מרגיש את התזוזה הזאת של הרצון לכתוב ולהצליח לבטא משהו דרך מילים שאני בוחר. ליצור את העולם שהייתי רוצה להציג לצופים דרכו את מה שאני חושב ומרגיש על החיים שלנו. על הדרך שבה אנחנו מצליחים לשרוד, על החסרונות והיתרונות שיש לבן אדם חופשי ומודרני לפעול ולהפעיל את האנשים שמסביבו".

נשמע שכבר כתבת ואתה פשוט פוחד לחשוף אותו
.
"לא. עדיין לא כתבתי אלא חיכיתי שיכתבו לי. אבל אני לא רוצה לדבר על זה כי זה עדיין מאוד אישי". 

מה אתה רוצה לחשוף שעוד לא חשפת. מה היית רוצה לגלות לעולם?
"שאני גלגול הנשמות של ניקולאה צ'אושסקו".

אתה, דיקטטור? 

"הסיפור שלו מרתק בעייני: בחור פשוט ורגיל שגויס על ידי הצבא הרוסי להיות המריונטה שלהם, נהפך למפלצת תאבת בשר וכוח, ובסוף נורה על ידי חיילים בארמון שהוא עצמו בנה. אבל האמת היא שהגירוי בסיפור הזה הוא לשחק תפקיד כזה. אני מזהה פה את הפוטנציאל המשחקי, אין לי כוח לכתוב את זה".

נשמע אתה במלכוד, רוצה אבל מתעצל. או שאולי אתה לא מאמין בכוח שלך? 
"אני חושב שעצלות היא תוצאה, כמו אין אונות. זה נובע, בין השאר, מחוסר ביטחון".
האנרגיה שבקיבעון
לאור הדברים הללו, אפשר אולי להבין שפרידמן לא לגמרי מרוצה מהישגיו עד כה בקריירה. "בטח שהייתי רוצה יותר", הוא אומר. "הרבה יותר. כל תפקיד חדש ומשמעותי מעביר בי פיק ברכיים שאולי הפעם זה לא יצליח. שאולי הפעם 'יעלו עלי' ויחשפו את זה שאני בעצם בלפן ולא באמת מוכשר".

"אבל זה לא מונע ממני מלהישאר רעב ולחלום על תפקידים שיזינו את האגו ואת הרצון שיסתכלו, שיעריכו ושיגידו תודה בסוף ההצגה. יש קסם בתאטרון, ביכולת להיות על הבמה במין טריטוריה מוגנת. שם לא באמת יפגעו בך ולא יכול לקרות לך שום דבר רע. ואז המעבר המצמרר הזה בכל פעם בחזרה למציאות הוא קשה. בגלל זה אתה רוצה יותר. זה ממכר". 

אולי כי המציאות היא לא משהו?
"אני לא בטוח שהיא לא משהו. יש הגורסים שדווקא מהמקום הכי בנאלי, הכי בסדר, היומיומי, הרגיל, הצפוי והמובן מאליו, יוצאים השדים הכי מפחידים. מה שהמציאות באה לכסות עליו יאבק ויתפתל וימצא את דרכו החוצה מהשכן שלך, מהחבר שלך, מהדוד שלך. מהאנשים סביבך שמרכיבים את המציאות שלך".

מאיפה "צץ" לך הרע? 
"מהשגרה. מהבנאליות. מאותו 'כוכב נולד' שאנשים מתרצים אליו כמו אל גזר דין מוות. יש משהו ממית בכל פינה, בקבלה הכי עמוקה של ההבנה שאנחנו כולנו על אותו מסלול, שכולנו אותו קהל יעד של כל מה שגורמים לנו לחשוב שהוא יפה, חזק ומושא להערצה. אתה הולך ברחוב לפנות ערב ורואה אנשים אחרי העבודה, בזמן החופשי כביכול שלהם, וכולם עם אותו מבט עמום בעיניים של הליכה משותפת לאיזשהו גורל נורא".

אולי אתה רואה בכך שורש כל רע, אבל זו פשוט הישרדות. אולי אם תהיה כמו כולם תהיה מאושר?
"אני יכול להגיד מה אני לא: אני לא נוסע לנורבגיה לנסוע לראות את הזוהר הצפוני, למרות שאני מתכנן את זה שנים. בקיבעון ובייאוש יש סוג של אנרגיה  שאני מפמפם ומכייל אותה רק בשביל פרספקטיבה, רק בשביל להמשיך".
 
לפני כשנה וחצי יצא פרידמן מהארון בראיון ל"7 ימים", בו סיפר על נישואיו לבן זוגו. "יש בזה המון ייסורים וחבלי לידה קשים ביותר", הוא אומר על היציאה מהארון. "ברור שבסוף אתה הרבה יותר מתחבר לעצמך ויש תחושה של התעוררות לחיים חדשים, אבל מול עצמך ומול ההורים בעיקר זה מאוד קשה. המזל שלי הוא שמגיל יחסית צעיר התחברתי למילייה שלא עושה מזה עניין בכלל, אז החיבור למי שאני נעשה יחסית חלק ולא הייתי צריך להסתיר או להתבייש".