טקסי הזיכרון לזכרו של יצחק רבין ז"ל, במלאת 20 שנה לרצח, כבר מתחילים, ונדמה שכמעט כולם רוצים להיות חלק מהאבל שלא נגמר.

בתיאטרון הבימה עשו את זה בדרך צנועה, מדויקת, מפלחת לב - עם ההצגה "עשר דקות מהבית": הצגה צנועה וכואבת, הבוחנת את השתלשלות האירועים באחת מפרשות הדרכים היותר קרדינליות בדרך השלום שהוביל רבין.

המחזה מתחיל אחרי שרבין חתם על השלב הראשון של הסכמי אוסלו. בדיוק אז נחטף החייל הישראלי נחשון וקסמן, והוחזק בשטח שנמסר לריבונות פלסטינית. חזון השלום של רבין עומד למבחן, ורבין ניצב מול דילמה מנהיגותית ואישית אדירה. ברגעים קריטיים אלה, כששעון עצר קוצב את חיי החטוף ואם מתחננת על חיי בנה, מציפים את המנהיג זיכרונות מהעבר וחזיונות מהעתיד. היסטוריה של מדינה שלמה ושל איש אחד מתקפלת ונפרשת בתקופה של שלושה ימים מורטי עצבים, כשרבין מקבל סדרה של החלטות שנויות במחלוקת, הלוחצות על כפתורי הרגש הלאומיים עד עצם היום הזה.

בתפקיד רבין: דב רייזר. לצדו, בתפקיד מזכירתו, איילת רובינסון, המקלידה את השתלשלות העניינים. רובינסון, הידועה במשחקה הציני והמשעשע, מגלה הפעם כישורים מלודרמטיים מרטיטים.

את ידועה כשחקנית קומית סאטירית, והנה את בתפקיד ראשי בתפקיד סופר דרמטי, על גבול המלודרמטי. איך התאקלמת?
"זה לא התפקיד הדרמטי הראשון שלי. אני עושה גם וגם, אבל תמיד זוכרים לי את הדבר האחרון שעשיתי. גילוי נאות: התפקיד הראשי בהצגה הזאת לחלוטין של דבל'ה רייזר, שמשחק את רבין, ועושה את זה מדהים. להבדיל מתפקידים דרמטיים שעשיתי, לדוגמה ב'כמעט נורמלי', כששיחקתי חולת מניה דיפרסיה, פה ההסתגלות הייתה לכך שאני משחקת מישהי שקיימת במציאות. הייתי צריכה גם להיות נאמנה לה, וגם לברוא אותה מחדש, לפי מה שהחושים שלי אמרו. חוץ מזה, אני הבן אדם הכי דרמטי שאני מכירה - אפילו אובר דרמטי - אז הדבר שהכי קל לי, זה ללכת למקומות אפלים וכואבים. ההומור הוא הדרך שלי להרים את עצמי משם. גם באמנות וגם בחיים".

ובנוגע למלודרמטיות?
"בנוגע למלודרמטיות, בחזרות הרשיתי לעצמי להתבדח בלי סוף, כדי להקל את כבדות הנושא. למזלי ההצגה עצמה לא נופלת למלודרמטיות, אלא מספרת את הסיפור באמת חדה שפוצעת את הקהל ללא קיטשיות".

על האבל 20 שנה אחרי, היא אומרת: "לצערי הפכנו לחברה צינית ומאוד פוליטית, וקשה לנו לגעת בפצעים, כי הכל נהיה קרב בין ימין לשמאל. אבל ראש ממשלה שנרצח - בין שזה שלוש שנים, 20 שנה, או 100 שנה - זה פצע שותת דם ששינה את החברה שלנו, גרם לנו לאבד את תמימותנו, וחובה עלינו להתמודד עם זה. לטוב ולרע".

נפגשת עם מרית דנון, בת דמותך?
"פחדתי נורא ליפול למקום של חיקוי, אז לא פגשתי אותה במהלך החזרות. דיברתי איתה בטלפון, קראתי עליה, ודיברתי עליה ארוכות עם המחזאית (מאיה ערד). פגשתי אותה רק אחרי שהרגשתי שיש לי את מרית שלי - זאת שיצרתי. ואז, כשנפגשנו, הרגשתי איך כל החלקים בפזל זזים למקום היותר מדויק שלהם. היא אישה מאוד מרשימה ורגישה. אחרי שנפגשנו, באופן מאוד מוזר - למרות הפרשי הגיל והשוני בינינו - קלטתי כמה אנחנו דומות. בעיקר באיך אנחנו רואות את האנשים סביבנו. היא ממש נכנסה לי ללב, ועכשיו אני עולה על הבמה עם האהבה והכאב שחשתי ממנה". 

"עשר דקות מהבית", 25.10, ראשון, 12:00; 26.10, שני, 12:00, 16:00, תיאטרון הבימה, תל אביב