לפתע יפתח קליין - עד לא מזמן שחקן ציר מרכזי בתיאטרון הקאמרי - בפרינג', ואחרי הבלחה למעבדת התרבות דימונה - קיבל לידיו את הניהול האמנותי של תיאטרון מראה בקריית שמונה. "תמיד הייתה לי משיכה לפרינג'", הוא מעיד על עצמו. "זה, כמובן, לא בא לידי ביטוי בקאמרי, אבל לפני שש שנים ביימתי הצגה לפסטיבל עכו. עם זאת, למרות המיקום בפריפריה, אני לא מתייחס למראה כאל תיאטרון פרינג' לכל דבר. המקומות שאני מכוון אליהם הם פחות פרינג'יים ויותר רפרטואריים, או במילים אחרות, פחות ניסיוניים".

בגיל 43 ביצע קליין מהלך דרמטי מבחינתו. "הייתי די והותר זמן בקאמרי", הוא מסכם. "נראה לי שב־14 שנותי שם עשיתי דרך יפה, והרגשתי שאני צריך שינוי. יכול להיות שזה קשור למשבר גיל 40, או שאולי התעורר בי צורך להתרחב בעשייה, מעבר למשחק, ולהיות בין מקבלי ההחלטות, בלי הראש הקטן שאליו נתפסים שחקנים לא פעם". לדבריו, לא טרק את הדלת. "כמנהל האמנותי של תיאטרון מראה אני מקווה לעשות שיתופי פעולה עם התיאטראות הרפרטואריים, כולל הקאמרי. מה גם שלא התנתקתי מתל אביב", הוא אומר. "בכוונתי לחלק את הזמן שלי בין הצפון לבין המרכז, כמי שמתכוון להמשיך לעשות טלוויזיה וקולנוע". "אגב, אני מבין את מירי רגב שרוצה לתת תקציבים וקול לפריפריה, גם למזרחים", לובשים דבריו של קליין צביון מפתיע. "זהו קול שהושתק ולא הושמע דיו במשך שנים".
 

אתה לא בין הקוראים עליהום על שרת התרבות?

"אני לא מאלה שיוצאים עם עליהום. אני גם לא מאלה שפוחדים שייקחו מהם משהו".
 

כלומר אתה לא אומר "אכלו לי, שתו לי".

"לא אכלו לי ולא שתו לי, כמו שלא יאכלו לי ולא ישתו לי, ורק שלא ייגעו בתקציבים שלי. עם זאת, אני לא מסכים בכל עם השרה. בעניין הצנזורה על החומרים המוצגים, אני חלוק איתה קשות. אי אפשר להכתיב מה ליצור. האמנות אמורה להיות חופשייה ומשוחררת. אנחנו לא חיים בדיקטטורה, ואין לנו צורך בדיקטטורה. אני מקווה שזה לא יקרה, ונקבל צ'אנס אמיתי להתחרות בתיאטראות הגדולים מבחינת התקציבים. אם השרה רגב אכן תצליח לחולל את השינוי המתבקש, זה יהיה מבורך. אם להתייחס למשל הלחם והפרח, ככל שקריית שמונה זקוקה כעיר למקומות עבודה ראויים לתושביה, היא זקוקה נואשות לפרח שתיאטרון מראה אמור להביא. אם נצליח ליצור שם מרכז תרבות אמיתי ומשמעותי, זה יהיה הישג אדיר. אין כמו השרה שיכולה לעזור בזה, שעם תקציב הולם נוכל לתת פייט לתיאטראות הגדולים על ידי העלאת הפקות ברמה".
 

בשנתו האחרונה בקאמרי התאדה קליין באופן הדרגתי ממצבת השחקנים שם. "בתקופה הזאת הרגשתי כמי שנמצא עם רגל אחת בחוץ", מגלה קליין, ששתי הצגותיו האחרונות שם – "סוף טוב" ו"רומן משפחתי" כבר ירדו, ואחריהן הוזמן ללמד מטעם "קרן שוסטרמן" סמסטר באוניברסיטת פלורידה. "בלי ניסיון קודם, קפצתי שם למים, וזה היה נפלא", הוא מספר.
 

היית מריר על התיאטרון והמקצוע?

"נקלעתי לשחיקה מאוד חזקה. בשמונה השנים האחרונות עבדתי כמו מטורף, כשלצד ההצגות, כמעט מדי ערב היו לי המון ימי צילום. זאת הייתה ריצת מרתון, שבסופו של דבר שחקה אותי. מה גם שלא תוגמלתי כראוי. היום אתה עובד כפול זמן בהשוואה לעבר, ומרוויח חצי מהכסף, אחרי קיצוץ חריף בתקציבים. בתקופתי בקאמרי נעניתי שלוש פעמים לדרישה לקצץ 10% במשכורת כדי לעזור לתיאטרון".
 

מה בכל זאת הביא אותך הקיץ להרחיק עד דימונה, כדי לכתוב ולביים את ההצגה "קופסאות הבטון"?

"הצעה בלתי ניתנת לסירוב ממנהלת מעבדת התרבות שם, נועה רבן־קנולר. ההצגה, על נשים מזרחיות, נתנה לי הזדמנות לחרוג מהטריטוריה המוכרת לי בתיאטרון. גיליתי בדימונה עיר יפהפייה עם סקס אפיל מדברי, אנשים נהדרים, וראש עיר פעלתני כמו בני ביטון. התאהבתי במקום".
 

אבל אז שברת צפונה.
"לצורך ההשפעה, דרך הניהול, לקחתי את ההצעה מקריית שמונה בשתי ידיים". 
 

"קופסאות מבטון", 3.11, שלישי, 20:30; 4.11, רביעי, 20:30, אולם ברטונוב, הבימה