יש בו משהו סופר ישראלי, בשחקן וביוצר אורי הוכמן. הוא תמיד היה שם, הוא שורד למרות הכל, קל לדמיין אותו צועק בקולי קולות במשחק של הפועל, ויותר מהכל, אחרי הכל ולפני הכל הוא תמיד מחייך, ואומר "יהיה בסדר".

קצת קשה להאמין אבל הוכמן, בעברו אחד הרווקים ההוללים של תל אביב, הוא היום כבר בן 45, אב גאה לשלושה ילדים (ממספר מערכות יחסים) ונשוי למיכל, אף היא שחקנית. הוא משחק ברצף כבר 16 שנה בתיאטרון הבימה, ובימים אלה משתתף בהצגה "ז'קו", בכיכובו של יעקב כהן ובבימויו של איציק ויינגרטן, שעלתה לאחרונה בהבימה. זוהי קומדיה חברתית בועטת, שלדברי הוכמן "מפנה זרקור חומל על חיינו כפועלים שחורים של היומיום הסזיפי, תחת עול אנשי שררה".

הוכמן מג'נגל בהצגה החדשה בין שלל תפקידים, כשהבולט שבהם הוא דמות הבוס העושק והחמדן של ג'קו. הוא נע בזריזות ברחבי הבמה מתפקיד לתפקיד, בגוף שהוא לא מתבייש לצחוק על בשרנותו. שום דבר לא יעמוד בדרכו ליהנות מכל דבר שהוא עושה. "ראיתי לנגד עיני אישיות מאוד חשובה, מרכזית וסמכותית מעולם התיאטרון, ואת שמה נשאיר כחידה", הוא מספר על מקור ההשראה שלו. "פשוט חיקיתי אותו, שמתי אותו במפעל מדומה מול יעקב כהן האגדי".

יש הרגשה שאתה נהנה מאוד.

"אני נהנה בעיקר כי הטיפוסים שאני משחק הם מאוד צבעוניים ושונים. אני מגלם דג, מנהל מפעל, אוהד כדורגל, פועל בהלוויה, מלאך בשמיים, נזיר יווני, סבל רוסי ותחקירן בטוק שואו. בכל הדמויות אני עולה כצמד עם חברי הטוב עמי סמולרצ'יק, וזה כיף גדול לשחק לצדו. חוץ מזה, הקאסט בניצוחו של יעקב כהן, ידידי מנוער, הוא קאסט נפלא. אני נהנה לשחק בזכות המחזה והדמויות המדליקות שכתב אילן חצור והיטיב לביים איציק ויינגרטן, שהאווירה בעבודה איתו הייתה כמו במסיבת כיתה. הוא במאי שאפשר לנסות אצלו אפילו את הדברים הביזאריים ביותר, כשאתה משוחרר ופנוי בראש לפגוש את המוזה שלך. איציק נתן לנו חופש להביא דמויות מהעולם הפרטי שלנו, וכמובן שכשמשחקים בהצגה שהקהל צוחק בה, תמיד כיף לשחק".

"האווירה הייתה כמו במסיבת כיתה". בהצגה "ז'קו". צילום: יח"צ

עובדים עליכם

הוא כל הזמן בתנועה, כפי שהוא מעיד על עצמו. "שיחקתי בשנים האחרונות בטלוויזיה את גיורא ב'אשתו של גיורא', את טיראן הרשע ב'גאליס', את דודי גושן ב'ניו יורק', אשד מוקד ב'תמרות עשן' ולאחרונה שיחקתי ב'השוטר הטוב' וב'ג'וני ואבירי הגליל'", הוא מונה את הפרויקטים בהשתתפותו. "בקרוב יוצאות שתי סדרות שאני מופיע בהן: 'עקרון ההחלפה', שהיא סדרת מתח משטרתית, ו'בלתי הפיך'. בתיאטרון שיחקתי לאחרונה ב'חייל האמיץ שוויק', 'הסוחר מוונציה', 'ארוחה עם אדיוט', 'אוגוסט: מחוז אוסייג', וכרגע אני מופיע ב'חיזור גורלי'. יצא לי גם לביים את הצגת הפרינג' 'צ'יקו ומיקו', שרצה כבר שנה בימי שישי בתיאטרון הסמטה ביפו העתיקה, ואני אחד מארבעה שותפים של מסעדת 'נאם' התאילנדית".

ואתה מצליח ללהטט בין כל הדברים האלה?

"אני אוהב לעבוד על כמה פרויקטים במקביל כי כשאני עובד בצורה כזו אני נהיה פחות אובססיבי לגבי פרויקט אחד וזה מונע ממני חפירת יתר. אני מאמין גם שככה אחד ניזון מהשני ומשפיע לטובה על השני".

עדיין מחכה לתפקיד חייך?

"הייתי מעדיף לחכות עוד קצת, קצת מוקדם לי כרגע; וכשהוא יגיע, הייתי מעדיף שזה יקרה בטקס האוסקר, בגלובוס הזהב או בפסטיבל קאן. אני מאמין שאין תפקידים קטנים, יש שחקנים קטנים, וחוץ מזה הדמות בתפקיד הקטן לא יודעת שהחלק שלה קטן. מבחינתה, היא בתפקיד הראשי".

איך ממשיכים לעסוק במקצוע כל כך תובעני ולא הופכים למתוסכלים ושחוקים?

"אני משחק יום־יום ב־30 השנים האחרונות, ככה שבמרוצת הזמן הופכים לשחקנים מספיק טובים כך שגם כשאנחנו מתוסכלים ושחוקים, אנחנו מסוגלים לעבוד עליכם ולתת לכם להרגיש שקיבלתם את הבסט של הבסט".

אגב, נראה שבשנים האחרונות שינית תדמית ומראה: מרווק מבוקש והולל שנודע במערכות היחסים המתוקשרות שלו למישהו שנראה מיושב. מה קרה לך בשנים הללו?

"סדרי העדיפויות שלי השתנו. אני רוצה להיות הכי טוב שאני יכול בעבודה ובמשפחה ולצערי שכשאני מתהולל, אחר כך בדרך כלל אני גם מתעייף ואז למחרת אני לא בשיאי. לסיכום, אני משעמם את עצמי למוות. אם הייתי קורא את עצמי עכשיו, כבר מזמן הייתי נוחר במיטה. בא לי עכשיו להיות בן 18 ולרקוד בקובה".

אתה רציני?

"בחיי. החלום שלי הוא לטייל בעולם בלי להיות מחויב לכלום, אבל יש לי יותר מדי דברים שקושרים אותי. ולגבי הבורגנות, היא באמת משעממת. ברגע שהשגת את המכונית, את הבית והמשכורת, כל מה שמעניין אותך זה להגדיל את שלושתם משנה לשנה".

אז אתה לא מרוצה מהמקום שהגעת אליו?

"זה שונה. פעם הייתי במקום פחות טוב כי הייתי בתחרות עם כולם. רציתי להיות מקום ראשון ולא היה אכפת לי אם אני נהנה או לא בעבודה. היום אני בתחרות בעיקר עם עצמי ומשתדל כמה שיותר ליהנות ולתת לפרטנרים שלי גוד טיים".

אתה מכיר משנים של ותק את כל התעשייה והביצה. יש שוני בין מה שהיה אז להיום?

"מטבען של ביצות הוא שהן מסריחות, ומכיוון שבשנים האחרונות הגדלתי את אוסף הבשמים שלי ל־200 סוגים והפכתי לרגיש מאוד לריחות, אני לא נכנס לביצה. אבל בביצה לפעמים יש פרחים עם ריח מבושם שאותם אספתי בימי חיי ואיתם אני נוהג להשתכשך בבריכה הפרטית שלי. לגבי השוני, אני חושב שהביצה והתעשייה היו יותר אפלות, מסוכנת, לא מוסריות ופראיות, והיום אנחנו במצב יותר טוב: יותר מתונים, אנשים יותר ילדים טובים, אכפת להם יותר מהסביבה".

כשאני מבקשת מהוכמן להדגים, הוא אומר: "יש לי דוגמאות, אבל אז אני נכנס לתחום המסוכן תחת מטרייה ששמה לשון הרע. וכפי שאת יודעת, הלשון שלי אחראית להרבה דברים, כולל כיבושי נשים שלרוב היו מחוזרות ולפעמים מצאתי את עצמי חי איתן כמה שנים וחלקן הן היום אמהות לילדים שלי. ככה שכשאתה כובש קח בחשבון שאתה צפוי אחר כך גם לספח, וזה נכון לכמה תחומים. אבל עזבי, זה היה די מזמן. פעם הייתי נהנה לכבוש נשים. היום אני כובש את יצרי, מקווה לכבוש איזו פיסה בהיסטוריה ומעדיף איזה כרך עב כרס".

ויצר הכיבושים הזה בא לידי ביטוי גם בעבודה?

"בהחלט. אני מנסה בתפקידים שמוצעים לי, גם אם הם לפעמים משעממים או חוזרים על עצמם, ללכת עד הקצה. אני בעד משחק קיצוני שממוקם בשפיץ של הסקאלה. בפרויקטים האישיים שלי תמיד חיפשתי להעז עד כדי לגעת במקומות שמפחידים אותי, אם ב'געגועי לקיסינג׳ר' או ב'שירה חיה', שעסק בשירה ארוטית חיה יחד עם די־ג'יי ערומה וזוג חשפניות".

"לא רציני"

מסתבר שהוכמן הוא גם איש עסקים, ואוחז בתעודה אקדמית. "אני בוגר מסלול של מינהל עסקים", הוא מספר. "בעבר הייתי שותף במועדון 'המרפאה', בר־מסעדה על החוף בשם 'לה־לה לנד', ומכיוון שאני, כמו שרואים, מאוד אוהב לבשל ובעיקר לאכול, אני חולה על המטבח התאילנדי וחברתי עם חברים ותיקים שבאים מהעולם הזה כדי לעסוק בנושא".

אז אתה בעצם בן אדם רציני? איך בכלל התגלגלת עם אופי כבד כזה למשחק?

"אני לא רציני עד כדי כך, לזה אני מחכה לעשור השישי או השביעי של חיי. הגעתי למשחק כי בנעורי הייתי פסנתרן קלאסי וחנון למדי, וכדי להיאבק בזה הלכתי ללמוד משחק כדי להיות קול. בצבא ברחתי מהפסנתר לתיאטרון צה"ל וללהקת הנח"ל והרגשתי שאני כבר קול לייט. אחר כך סיימתי ללמוד משחק בסטודיו ניסן נתיב וג׳אז ב'רימון', ואז סוף־סוף הרגשתי אולטרה קול".

נדמה שדאגת לכל רשתות הביטחון למקצוע המתעתע הזה. ממה זה נובע לדעתך?

"כנראה שאני בן אדם קצת חרדתי, והייתי צריך לדעת שיש לי עוד ביצים בסל. ככה זה מרגיש לי יותר מרופד".

ומהצד העסקי, מה אתה חושב על כל מיני סלבס שפותחים מסעדה בלי רקע עסקי. אפרופו מה שקרה למיכל אנסקי.

"אני לא יכול להגיד שום דבר לרעה על מיכל. אני גידלתי אותה בצעירותה. מבחינתי היא מודל של הצלחה ויש לה הרבה ניצחונות מאחוריה ומלפניה. כללית לגבי סלבס שפותחים מסעדות ללא ידע - אני לא הייתי ממליץ כי הסיכון הכספי הוא עצום, במיוחד אם אין איתך תותחי על. במקרה שלי לא הייתי נכנס להרפתקה כזאת אלמלא היה מדובר בשלושה חברים שיש מאחוריהם מסעדות מעולות ושהמסעדות הן כל עולמם".