לפני כמה שנים, במהלך חופשה בלונדון, חזיתי במחזמר "בילי אליוט". אז נכון, ההפקה הישראלית אמנם לא משתווה להפקה הלונדונית - לפחות בכל הקשור לחוויה מרוממת נפש ועוצמתית - אך ניתן לומר כי בהחלט מדובר במלאכת מחשבת מקצועית ומהוקצעת.

"בילי אליוט", גרסת המחזמר, מבוסס על סרט מצליח משנת 2000 שכתב לי הול וביים סטיבן דלדרי. זהו סיפור המתרחש בתקופת שביתת הכורים הגדולה באנגליה, במרכזה - בילי אליוט, ילד שחי בצלו של אב דומיננטי שקולט את כישרון הריקוד המולד של בנו, חרף הדעות הקדומות והעיסוק בענייני זהות מינית.

המחזמר, המוצג כרגע על בימות רבות ברחבי העולם, מצריך מציאת ילדים מוכשרים כדי לגלם את בילי אליוט. ואכן, בהפקה הישראלית מככב הנער ארנון הרינג בתפקיד בילי בכישרון רב. אלדר גרויסמן, הבמאי והכוריאוגרף, ביים בהתלהבות סוחפת וברגישות רבה את סיפורו של אליוט, המתפתח על רקע שביתת הכורים.

ההישג החשוב והגדול ביותר של ההפקה הוא, ללא ספק, גיבוש כל השחקנים לאנסמבל מתוזמן היטב. סייעה לכך דוקי עצמון בהדרכה הקולית, וחופש התנועה באולם הגדול של סינמה סיטי פי גלילות. גם השחקנים ידעו לנצל את רגישות הסיפור, כדי לסחוט ממנו את רגעי הדמע לצד רגעי הצחוק, כמו הרגע שבו בילי מורד באביו ומסרב בתוקף להירשם לחוג אגרוף; או הקטע שבו המורה לריקוד של בילי, מקריאה לו מכתב של אמו שהלכה לעולמה.

להקת השחקנים נראית ונשמעת כמו אנסמבל שעבר את כל הגיבושונים האפשריים: דפנה דקל, שהתחילה דרכה בתיאטרון, ונדמה שסוגרת כאן מעגל עם מקומה הטבעי; אבי קושניר, בתפקיד אביו של בילי, רוקד נפלא ומפגין יכולות דרמטיות; אושרי כהן, בתפקיד אחיו הגדול של בילי, מגלם בלהט את הצעיר בעל המודעות החברתית; וכמובן, דינה דורון, כסבתו של בילי, המפגינה יכולות ריקוד ומשחק יוצאות מן הכלל.

אי אפשר שלא להזכיר את הילד ארנון הרינג בתפקיד בילי, וגם את המחליף שון גרנות זילברשטיין, שזכה לגלם את דמותו של בילי בהדרן האחרון. אין ספק ששני החברל'ך האלה רוקדים ושרים נהדר, וגם כשברור כשמש שהם גונבים את ההצגה, אי אפשר להתעלם מהכישרון המתפרץ.