שירי גן עדן" ("לידער פון גן עדן"), הצגה חדשה שרצה עכשיו ביידישפיל, נכתבה על ידי מרים הופמן ורנה ברקוביץ־בורו על פי שיריו של איציק מאנגר, אחד ממשוררי היידיש הידועים ביותר. כל הדמויות בהצגה לקוחות היישר מספר בראשית, הפעם בסיטואציות משעשעות: אדם וחוה משתזפים בגן עדן, קין והבל מנדנדים לאמם ואחד לשני עד מוות (פשוטו כמשמעו), אברהם, אשתו והמאהבת, יעקב ועשו ויוסף וחלומותיו.

אז מדוע המחזמר, שנחשב בזמנו לשלאגר שובר קופות בניו יורק, והוגדר כ"מרענן, שנון ועכשווי", לא הפך כזה על בימות תל אביב? אם ניקח, לדוגמה, את הדיאלוג המתקיים בין יעקב ועשו, צמד השחקנים עושים זאת תוך שימוש יתר בתנועות ידיים ובקולי קולות, כדי להעביר לקהל את המסר. נכון, מדובר בפרודיה, אבל התוצאה שלפנינו היא זלזול באינטליגנציה של קהל התיאטרון היידי, שמבין דבר אחד או שניים, אם לשפוט על פי בחירת הרפרטואר.
 

יחד עם זאת, במחזמר כמו במחזמר, אין ספק שהעלילה כאן פחות חשובה, ומרכז הכובד טמון בקטעים המוזיקליים, הכוללים גם ריקודים, והחיבור בין הבימוי לצוות השחקנים בהחלט אפקטיבי. במקרה של אברהם, אשתו והמאהבת, ניתן להתפעל עד מאוד מהיכולת הקולית של השחקנים. 
 

השאלה הנשאלת היא: האם מה שטוב לניו יורק טוב לתל אביב? האם מה שמתאים למסגרת המסחרית בניו יורק מתאים לתיאטרון רפרטוארי בתל אביב? ברור לכל כי תיאטרון רפרטוארי לא אמור לעסוק בהפקה מסחרית מסוג זה, אבל שאגות הקהל ולחץ ההנהלה מכתיבים כיוון אחר. אין ספק, מישהו בתיאטרון היידישפיל לא ממש אוהב להסתכן ומעדיף ללכת על בטוח.
 

השאלה המרכזית הנשאלת היא האם אפשר לסלוח על רגעי משחק מביכים כמו סצנת הפיתוי של אשת פוטיפר לטובת האזנה לקולות המצוינים של שחקני תיאטרון הייידישפיל? הקהל כנראה יסלח. אני, לעומת זאת, יצאתי בתחושה המזכירה אכילת מנה לא טובה במסעדה. משהו מקולקל, אבל זה לא מזיז לאף אחד.