23 שנה אחרי שעלה לראשונה בקאמרי, מרים "פליישר" מסך בהבימה, חרף העובדה – ואלי בגללה - שהמחזה עורר בזמנו סערה ענקית, כולל דיונים סוערים בכנסת.

במרכז המחזה אלברט וברטה פליישר (נתן דטנר וסנדרה שדה), בעלי אטליז מצליח, שלפתע ביום בהיר נתקלים בשכונתם בשכנים חרדים חדשים, המקשים על הפליישרים להתאקלם במציאות החדשה, המאיימת לכלותם. הם אף נאלצים להחזיר הביתה את שלוימלה, בנם היחיד, השוהה במוסד לילדים בעלי פיגור שכלי.

על רקע מציאות חיינו העכשווית המטורפת, די ברור מדוע נוצר בהבימה עניין מחודש להציג את "פליישר".

אבל מה לעשות שלמרות הכוונות הטובות והרצון של הבימה להפוך את "פליישר" לשלאגר קופתי, תוך ציפייה לדמעות הקהל (על כך בהמשך), יש כמה בעיות שהופכות את הצפייה בהצגה למורכבת במיוחד, מה שמעלה תהייה מדוע הוציאו דווקא את המחזה הנ"ל מהמגירה.

העיסוק ביחסי דתיים-חילונים היה, מאז ומעולם, מוקד משיכה ועניין למחזאים ויוצרים, בשל העובדה כי היחסים הבעייתיים בין שני הצדדים, עדיין רחוקים - בוא נאמר זאת בעדינות - מאחרית הימים.

יחד עם זאת, ה"פליישר" שלפנינו עמוס קלישאות וסימבולים בוטים הנשענים על זוג ניצולי שואה, הורים לבן הסובל מפיגור שכלי, המתגורר במוסד מול החזית החרדית העוינת. מה יותר סימבולי וקלישאתי מזה?

בחירתו של הבמאי, משה קפטן, במקהלה הבונה את המתח בהדרגה ומבשרת על הטרגדיה הצפויה, נועדה להנעים ולרכך לקהל את הזמן מחד, תוך שהם מקבלים לפנים ים של קלישאות מאידך. דווקא אנסמבל השחקנים המתפקד כמקהלה עושה עבודתו נאמנה.

הקלישאות רודפות את הצופה ואינן נותנות מנוחה, אבל בסוף ההצגה הקהל מוחא כפיים בלי הכרה, תוך ניגוב הדמעות, ואינו מבין כי מה שהיה הוא מה שיהיה: התיאטראות ימשיכו להציג שלאגרים פוטנציאליים, גם כאלה הגורמים להם לזוז באי נחת בכיסא, במקום לתת ביטוי לקולות חדשים המבשרים על עידן חדש בתיאטרון.

שורה תחתונה: אם עיסוקו של "פליישר" הוא מכירת עופות, אפשר לומר שמה שהקהל אכל אצלו זה לא יותר מעוף מכובס.