נתחיל בבשורות טובות: בהצגה "הזאבים", שעלתה לא מכבר בקאמרי, רואים על הבמה חבורת שחקנים מיומנת ומקצוענית עד קצות הציפורנים: תיקי דיין, אלון דהן, יצחק חזקיה, דן שפירא, תמר קינן ויוסי קאנץ. מדובר בשחקנים אחד־אחד שנכתבו להם תפקידים מורכבים, המאפשרים להם להבליט את כישרונם הדרמטי והקומי יחדיו, למרות הפזילה לכיוון הקהל ברגעי ההומור. כלומר התיאטרון הישראלי, ראו זה פלא, מעלה כיום הצגת תיאטרון מקורית, שכוחה נובע ממחזאי־במאי ומלהקת שחקנים נחשבת. 

הבחירה להציג את "הזאבים" דווקא בשיא עונת המלפפונים - לצד קומדיות קלילות ודלות קלוריות - מדגישה את חשיבותה, מנערת מהקהל את עייפות החומר, מטרפדת את הצימאון הטבעי למשהו קל, פריך ונמוך, ומאלצת אותו להתעמת עם סוגיות כבדות משקל כמו מיתוס הקורבן, העולה על מזבח המחזה. בראיון לקראת עליית ההצגה אמר מיטלפונקט: "כולנו קורבן. זה היה נכון פה מאז ומתמיד". 

העלילה מתרחשת ב־1978, שנה אחרי המהפך הפוליטי שהעלה את הליכוד לשלטון. במשק חקלאי מתפורר, זאבה ובנה דב מנסים לשרוד את פגעי הזמן והכלכלה. הם מוקפים באיבתם הנושנה של שכניהם, אנשי תנועת העבודה, ומנודים על ידי חבריהם בתנועת "חרות". שובו המפתיע של הבן הצעיר נריק מארצות הברית מסמן אולי את תחילתו של שינוי לטובה, או אולי להפך, את שקיעתה הסופית הבלתי נמנעת של המשפחה.
במרוצת השנים כתב הלל מיטלפונקט למעלה מ־40 מחזות בתיאטרון הישראלי, תוך ניסיון לפצח את הקוד הגנטי של החברה הישראלית. ייחודו של מיטלפונקט בא לידי ביטוי ביכולתו לכתוב דמויות המבטאות ספקטרום רחב של רגשות, לתמרן ולתזמר בין רגעי הדרמה לרגעי ההומור, בלי להגזים ובלי שאף דמות תגנוב פוקוס מאחרת.
עבודת הבימוי המעולה של מיטלפונקט משתלבת היטב עם רגעי המוזיקה הקסומים שמפיק המוזיקאי שפי ישי. התיאום המופלא בין מיטלפונקט וישי התחיל כידוע באופרת הרוק "מאמי", ומאז הוא רק משביח.