איילת ריזה (47) היא אמנית המתגוררת ויוצרת בתל אביב. השתתפה בתערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם, וכן בתערוכות יחיד, בין היתר בגלריה גורן במכללת עמק יזרעאל ובגלריה קישון בתל אביב. כיום מוצגת תערוכת היחיד שלה – "1759" – ב"מקום לאמנות" בקריית המלאכה בתל אביב. ריזה היא כלת פרס הרמן שטרוק לציור לשנת 2006 מטעם עיריית חיפה וחברה בבית האמנים תל אביב ע"ש זריצקי. יצירותיה נעות בין מציאות לפנטזיה, בין ריאליזם למופשטוּת.

האם היום, לאור גילך וניסיונך, יש יצירות מוקדמות שלך שהיית שבה אליהן ומשנה אותן?
"אחרי שאני מסיימת עבודה, אני מניחה אותה בצד. זאת דרך העבודה שלי. אני צריכה זמן להתנתק ממנה רגשית ולנסות להתבונן עליה בצורה אובייקטיבית יותר. לכן אני שבה אל העבודה בזמן שאני יוצרת שכבות על ידי בנייה והריסה. אני ביקורתית מאוד בכלל - ולגבי העבודה שלי בפרט. אין עבודה מוגמרת. יש החלטה ציורית שלי כאמנית לסיים את העבודה.

"לגבי עבודות מתקופות מוקדמות מאוד, אני לא חוזרת אליהן ומשנה אותן, מכיוון שהן מסמלות לי מעין סמן לגבי המקום שהייתי בו מבחינה מקצועית ומבחינת הלך הנפש שלי. את הלך הנפש ואת מה שגרם בעבר לטריגר ולהשראה לאותן יצירות - אני לא יכולה לשחזר".

איך את מתחילה עבודה על יצירה?
"אני בוחרת תמה, ואז יוצאת למסע של כשנתיים סביבה. הטכניקה היא אמצעי המשרת את הנושא, ולכן הטכניקה, פלטת הצבעים וכן משיכות המכחול שלי משתנות.

"כשיש לי כמה עבודות שאני חושבת שהן לא טובות, אני אעשה אחד מהדברים האלה או את שניהם: כאמור, אשמור כסמן לעבודתי ולהתפתחותי האמנותית או אנכס לעבודתי העכשווית ואעלה עליהן בצבע, קרי, אצייר עבודה חדשה שמתאימה לתמה הנוכחית שלי".

"אני חיה ונושמת את העבודות שלי". יצירה של איילת ריזה"אני חיה ונושמת את העבודות שלי". יצירה של איילת ריזה

מה מאפיין את התיקונים שאת עורכת ביצירותייך?
"המשותף לתיקונים שלי הוא החיפוש אחר חופש ציורי. לצייר 'טוב' ולא 'נכון'. בעבודתי הנוכחית שום דבר לא מונע ממני את חופש הנחת המכחול. העבודות שלי מבטאות חופש ציורי. דמויות - בעיקר נשים, אך לא רק הן - מאתגרות ומעסיקות אותי. בעבודות ישנות מה שמנע ממני את החופש היה הניגוד בין הרצון להיכנס לפרטי פרטים - לדוגמה כשציירתי עיניים של דמות - לעומת החופש שבהנחת המכחול כאמור. במילים אחרות, היכולת הציורית שלי להיכנס לפרטי פרטים באופן ריאליסטי או ריאליטי מופשט ליתר דיוק, היא שהייתה בעוכרַי. תכונה שמאפיינת אותי היא ביקורתיות. ולכן כשנוכחתי שאני מצליחה לצייר באופן מסוים ושהדבר בא לי בקלות, פחדתי להפוך מיוצרת למייצרת וחיפשתי את ההפך. הנחות מכחול 'מרושלות' להבדיל ממדויקות".

מה מפחיד כל כך בלהיכנס לפרטים בציור?
"אין שום פחד בלהיכנס לפרטים. זו הנאה צרופה! אך בגלל השליטה וחוסר הפחד, היכולת הזאת גרמה לי לרצות לצייר ההפך ממה שבא לי כל כך בקלות. אני לא רוצה לייצר, אני רוצה ליצור, ולשם כך אני חייבת לבקר את עצמי ולהשתנות".



מכלות ועד פיות


זה שנים עובדת ריזה מדי יום בסטודיו שלה שבשכונת פלורנטין בתל אביב. במרכז יצירותיה יעמדו בדרך כלל דמויות שונות, שלא פעם שואבות השראה מהאנשים הסובבים אותה. "בציורים שלי מתחיל סיפור של עולם שיצרתי: נופים על קרשי עץ שאספתי מאתרי בנייה, אשר נכנסות אליהם הדמויות", היא מתארת. "האמנות היא התכלית, הייעוד שלי. אני חיה ונושמת את העבודות שלי".

ב־6 באוגוסט נפתחה תערוכת היחיד של ריזה, "1759", בגלריית "מקום לאמנות" בקריית המלאכה בתל אביב. את התערוכה אצר ניר הרמט. בתערוכה ריזה עוסקת בזהות נשית ובמגדר, והיא בוחנת את הנשיות דרך ביטוייה התרבותיים השונים: מכלות, דרך אמהות ועד מדיאות, מלאכיות ופיות. דמויותיה הנשיות הן לרוב חזקות, דומיננטיות, אסרטיביות ומסתוריות, מעין איקונות שמייצגות את האישה העכשווית; נראות שבריריות מבחוץ, אך מפעילות כוח על סביבתן.

"סדרת העבודות '1759' מבטאת מטמורפוזה בשני אופנים", מתארת ריזה כעת. "האחד, בדמויות רכות ועדינות למראה, המתגלות כחזקות ואסרטיביות. האופן השני בא לידי ביטוי בטכניקה; בדרך כלל אני מציירת בשמן על קנבס, אך בסדרת העבודות הזאת התחלתי ליצור גם על קופסאות קרטון. לקחתי קופסאות של חברת הפורצלן האנגלית וודג'ווד (Wedgwood), שנוסדה ב־1759, במאה ה־18, בזמן הזרם הרומנטי, כאסוציאציה לכאורה לנשים בורגניות וכנועות, אך ציירתי על הקופסאות נשים חזקות ודומיננטיות.

"דוגמה נוספת היא בסדרת העבודות 'מודלז', שבה השתמשתי לא רק בצבעי שמן, אלא גם בנייר, בקרטון, בבדים, בצבעי פסטל ובגרפיט. להבדיל מעבודות ישנות, בשנים האחרונות עברה הפלטה שלי דיאטה צבעונית. דמויות מדממות על רקעים בגוני אפור. כשמסתכלים על העבודות כמכלול, הרושם הראשוני של הצופה הוא עולם (בעיקר נשי) של רוך ועדינות. אך תחושה זו רק לכאורה היא, כי התבוננות מעמיקה יותר מגלה נשים חזקות ודומיננטיות. מבחינתי, נשיות לא צריכה להיראות חזקה כדי לנפץ שבריריות. ולהפך, דמות מדממת היא דמות נלחמת ולא כנועה".



בורחת ראשונה


ריזה מעידה שהאמנות שלה מושפעת מאירוע שעיצב את עולמה כנערה. "אבי נפטר בדיוק בתקופה שניגשתי למבחני הבגרות", היא מספרת. "הייתי בת 18 ואחותי בת 15. אמי הייתה שבורה. זה היה רגע מכונן. מאותו רגע עברתי לעולם אחר, כאילו חייתי על כוכב לכת אחר. העולם המגונן והמושלם התנפץ לרסיסים. נישאתי צעירה, ילדתי בגיל מאוחר, התגרשתי, ולמרות שהבטחתי לעצמי שלעולם לא אחזור על הטעות המטומטמת הזאת ושלא אנשא שנית - נישאתי לפני כשנה, אולי כדי שלא אברח. אני תמיד בורחת ראשונה ממערכת יחסים, כי אני מפחדת להינטש. כיום אני מטורפת על יגיל, בן זוגי, בעלי. יגיל מקבל ואוהב את כל הניגודים שבי. הקשר בינינו נבנה באטיות ובצורה בריאה. היה מדובר גם בילדים שלי ובבנות שלו, וכשמדובר בהם, אני נוחתת על הקרקע. בסופו של דבר עברנו כולנו מחיפה לתל אביב".

כיצד משפיעה הזוגיות על האמנות שלך?
"אין ספק שהאמנות שלי מושפעת מהדמויות הסובבות את חיי, לרבות הזוגיות, אך היא איננה השתקפות שלהן. כך גם הדמויות שאני מציירת; הן פרי דמיוני. הרבה מאוד דברים מהווים טריגר לעבודה שלי. זה מגיע מכל כיוון: מוזיקה, כתם צבע, צילום במגזין, עיתון, אלבום תמונות, קטע הקרנה בקולנוע, כל מה שתופס אותי. האמנות שלי לא מתרככת, אלא מקצינה. ההקצנה הרבה יותר מעניינת אותי. יותר מעסיק אותי לצייר דמויות פצועות, מרושלות ולא נאמנות למקור מסוים - אבל עם זאת עדינות ואסתטיות. עבודות שיספרו סיפור לא גמור. שיגרמו לצופה להרהר".

איזו דמות או יוצרת נשית נותנת לך השראה?
"יש אמניות שהשפיעו - ומשפיעות - על העבודה שלי: האמנית הדרום־אפריקאית מרלין דומא, האמנית האמריקאית אליזבת פייטון, האמנית הבריטית ג'ני סאוויל, האמנית האמריקאית סינדי שרמן והמשוררת יונה וולך. שלוש האמניות הראשונות הן ציירות, ולכל אחת סגנון משלה. כל סגנון הוא שפה שאני כאמנית יודעת לקרוא. השפה שלהן מסעירה. מכולן לקחתי משהו לתוך השפה האישית שלי. כך, למשל, כשציירתי דמויות ריאליסטיות יותר, קיבלתי השראה מאליזבת פייטון. ג'ני סאוויל מרשימה בהנחות המכחול הבטוחות על משטחי בד. כשאני רואה צילומים של סינדי שרמן, זה כמו תפאורה בתיאטרון וזה מגרה את היצירה. וכמובן, כשאני קוראת את השירה של יונה וולך, אני לא יכולה להישאר אדישה כלפיה".

"אני לא יכולה להישאר אדישה לשירה שלה". יונה וולך. צילום: ראובן קסטרו"אני לא יכולה להישאר אדישה לשירה שלה". יונה וולך. צילום: ראובן קסטרו

האם גם יצירות של גברים השפיעו עלייך?
"ברור. יש אמנים נפלאים ובהם אלכס כץ, פיטר דויג, ז'אן־מישל בסקיה".

יש הבדל בין יצירה נשית ליצירה גברית בעינייך?
“יש מחלוקת בעניין. ברוב הפעמים, כשאני רואה עבודה שאני לא מכירה, אני מצליחה לנחש אם זה אמן או אמנית. לגבי האמנים הגברים שהזכרתי, אני לא חושבת שהייתי מנחשת נכון אילולא הכרתי אותם".

אפשר לומר שאמנות טובה היא לאו דווקא אמנות מגדרית?
"אין עבודה נכונה או לא נכונה; עבודה צריכה להיות טובה. יש אמנות פמיניסטית טובה ויש אמנות פמיניסטית לא טובה. לכל אמן זכות להתבטא בכל נושא. הדרך שבה הוא או היא מתבטאים היא שקובעת אם האמנות שלו טובה או לא".

האמנות שלך טובה או לא?
"האמנות שלי מעולה".