צפייה במחזמר קליל כמו "ברנשים וחתיכות" בעת מחלה לא מומלצת, אבל לא יכולתי לסרב להזמנה שקראה לי לצאת למשכן לאמנויות הבמה ולצפות בעיבוד החדש שנחת היישר מהווסט אנד בלונדון. היות שכבר הזדמן לי לצפות במחזמר הזה כשהוצג בזמנו בבית ליסין (התוצאה הייתה אז למטה ממאכזבת, והמחזמר, בכיכובו של צביקה הדר, נראה כמו מופע סטנד-אפ), לא יכולתי לסרב.

אז על מה המהומה? מדובר במחזמר דל קלוריות מאת אייב ורוס וג'ו סטרלינג, על פי סיפורים מאת הסופר והעיתונאי דיימון רניון, הפותח צוהר לעולמם של מהמרי הרחוב בניו־יורק. במרכז הסיפור - נתן דטרויט, מהמר כרוני, זקוק נואשות לכסף כדי לחזור להימורים, בעוד ארוסתו אדלייט מחכה להצעת האירוסים המיוחלת.

מנגד ניצב סקי מסטסרסון, שלא מסרב למשחק טוב, המוצא עצמו מתאהב בנערת מיסיון, ומתערב עם נתן דטרויט שייקח את העלמה לארוחת ערב, ובתמורה יביא 12 חוטאים למיסיון.

קשה לקטלג את "ברנשים וחתיכות" כמחזמר קלאסי, אבל אי אפשר להתעלם מהשירים הנפלאים והסוחפים, שלהם אחראי פרנק לסר. העיבוד המחודש מאפשר לצופים להשאיר הכל מאחור, ולהיות חלק מעולמם של חבורת המהמרים, שאומנם לא בוער בהם ניצוץ הרוע, אבל בהחלט נפלטים להם מהפה טקסטים שנונים ומושחזים. מה נשאר בלי ניצוץ הרוע? הופעה מוקפדת - כיאה לשחקנים בווסט אנד.

התרגום של דורי פרנס משתלב היטב עם שפת המהמרים. התפאורה הנפלאה והמרשימה בראה את העיר ניו-יורק ברזולוציה גבוהה. הבעיה המרכזית במחזמר היא התחושה שבסך הכל מדובר בסיפור די פשוט, שלא זקוק לכל כך הרבה סצינות כדי להשחיל את הצופה בכוח לתוך נבכי העלילה. עליה נוספת התחושה שרגעי המשחק של הברנשים והחתיכות סטריליים מדי ולא מאפשרים הצצה אמיתית לנפשו של מהמר בניו-יורק.

למרות העובדה שלא יצאתי מההפקה נרגשת ומדקלמת את שירי המחזה בהנאה רבה, אף שלא אחת התגנבה ציפייה עמומה לשיר הסיום, חייבים להודות - ההפקה הנוכחית נראית מדהים ונשמעת נפלא.