פסטיבל עכו לתיאטרון אחר נוסד בראשית שנות ה–80. כחיפאי שהתבגר בעשור הסוער ההוא, אפשר להגיד שגדלתי איתו. ועליו. מהרגע שבו עמדתי על דעתי, הצפנתי לשם באופן קבוע בחול המועד סוכות. מה שתפס אותי ואת החברים שלי בפסטיבל היה האופי ה - אותה מילה שהחלה לצבור אז תאוצה - מגניב שלו. מפגש מפתיע ובלתי אמצעי בין מדיומים שונים של אומנות, בחללים מקוריים ובאופנים שנתפסו אז מהפכניים ממש, כמו הצגה שמתנהלת תוך כדי הליכה. כנער זה פשוט העיף לי את המוח.

דבר אחד לא ממש חיפשתי שם - פוליטיקה. ודווקא הייתי חיה פוליטית, הרבה יותר ממה שאני היום. נחרץ ובטוח בצדקת הדרך, כיאה למתבגר, צעדתי בכל 1 במאי בחולצת תנועה כחולה ודגל אדום. והשתתפתי בהפגנות נגד הרב כהנא בבית הקרנות בחיפה, כשאני אוחז במגפון וצועק: “לא לא לא יעבור, הפאשיזם לא יעבור!". ולחלופין, את הלהיט הגדול השני: “אחווה, יהודית, ערבית!".

פסטיבל עכו. צילום: יוהן שגב



וזה, אגב, מצרך שהיה בעכו בשפע, על אמת ובלי הכרזות מפוצצות של תל אביבים. חיבור טבעי לגמרי בין יהודים וערבים, בין עברית וערבית. נכון, גם בשנות ה–80 דיברו לא מעט פוליטיקה בפסטיבל, וזה היה חלק בלתי נפרד מהאפיון שלו. התחלתי את קריירת הצפייה שלי ב"תשמ"ד" של הספרי (1983), שדיברה על אפוקליפסה בשומרון. אבל האמירות הבוטות לא התמקדו רק ב"כיבוש" אלא בכל תחומי החיים (ע"ע “ארבייט מאכט פריי", 1991, הצגת פרינג' קטנה שהצליחה ליצור שינוי של ממש בשיח הציבורי על השואה). והן גם לא היו תכלית הכל. העיקר היה הגשה אחרת וחדשנית של הקונספט הקרוי תיאטרון. וזה היה נהדר, ומשך קהלים צעירים ומגוונים שלא יכלו לסבול לשבת באולם תיאטרון מעונב. והיה שם גם המון כיף נטול יומרות והצהרות מפוצצות. וכך, אם בתוך כל התמהיל הזה גם נאמרו דברים פוליטיים, היו הרבה יותר אנשים - מהרבה יותר מגזרים - שהסכימו להקשיב להם.

אלא שמאז השיח הפוליטי השתלט באופן הדרגתי על הפסטיבל. וכשאני אומר פוליטי, הכוונה היא לזרם אחד, ברור והומוגני מאוד. נדמה שה"אחר" בשם הפסטיבל הפך נרדף ל"שמאלני". זה עשה עוול להצגות רבות, חלקן מצוינות, שהופיעו בעכו ולא התעסקו רק בעוולות הכיבוש. כאילו שחסרות פה עוולות אחרות.
אבל כמו שקורה בישראל בכלל, המיעוט הקולני משתלט על המרכז החולמני. ושיאו של התהליך התרחש לפני מספר חודשים, כשוועדת ההיגוי של הפסטיבל בראשות ראש עיריית עכו היהודי וסגנו הערבי פסלה את ההצגה “אסירי הכיבוש" של עינת ויצמן, שהייתה אמורה להביא לפסטיבל מונולוגים של אסירים פלסטינים.

פסטיבל עכו, שייקספיר. צילום: יוהן שגב

כל מה שקרה שם נראה כמו מחזה בנאלי וצפוי מראש. הצגה שכולה פרובוקציה פוגשת בראש עיר מעורבת, הפוחד - בצדק מוחלט - מכך שהיא תשתלט לגמרי על השיח הציבורי סביב הפסטיבל ותמתח עוד יותר את החבל הדק ביחסי יהודים–ערבים בעיר. אבל במקום להגיד זאת בגלוי, הוא נתלה בנימוק טכני מפוקפק, שסייע להציג אותו כשקרן. שרת התרבות, מצדה, אימצה את החלטתו כמוצאת שלל פוליטי רב, ובתוך שניות ספורות התייצבו כל ארגוני היוצרים - באופן פבלובי ממש - כדי למחות על הפגיעה הנוראית בחופש הביטוי ולהחרים את הפסטיבל. כל מי שהעז להתנגד להחרמה הוקע מיד כבוגד. וחמור מכך, כמתקרנף.

ובכל זאת, הפסטיבל נוע ינוע ויתקיים גם בסוכות הנוכחי. עברתי על רשימת ההצגות הכלולות בו. הן עוסקות, בין היתר, בהטרדות מיניות, ברדיפת הומוסקסואלים, בקונפליקט אב ובן על רקע פינוי מאחז לא חוקי בשטחים, בניצולי שואה ובעוד נושאים חשובים אחרים. יהיה בו מיצג מחול שמחבר רקדנים מקצועיים ורקדנים נכים, יום עיון בנושא מזרחיות ותיאטרון, מגוון הצגות אורחות מחו"ל ולא פחות חשוב - יותר מ–30 מופעי תיאטרון רחוב בחוצות העיר.
לכאורה, מדובר בתוכנית מגוונת מאוד. בסוף עוד יתברר (כולי תקווה) שדווקא רגע השבר הזה, עם כל הלמות תופי החרמות, הוא הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לפסטיבל עכו.

פסטיבל עכו. צילום: יוסי צבקר

על הסכין

אלבום הבכורה של שני פלג, שיצא לפני ארבע שנים, היה הדבר הכי חזק ומרענן ששמעתי כבר שנים בתחום הרוק הנשי. ועדיין, הוא לא הפך אותה לשם מוכר מספיק בסצינה. אני כבר לא מדבר על “כוכבת". ולכן משמח שהיא המשיכה לאלבום שני, “ניתוקים", שכולו שלה. היא הכותבת, המלחינה, המפיקה המוזיקלית והמפיקה בכלל. שאפו.

אבל מה שמשמח הרבה יותר הוא שמדובר באלבום פשוט מעולה. כזה שמצליח לשלב בין רגעים מלאי עוצמה ורגעי שבירה. בין חוזק ורגישות. טקסטים שמדברים על הצביעות שמאחורי הבורגנות ועל טירוף, לחנים סוחפים שלא מוותרים על מורכבות ושירה מלאת כוח, עם איזו רמיזה מבורכת לסלסולים. והכל זוכה לעיבודים שריריים של גיטרה–בס–תופים. אתם חייבים להכיר אותה.

“אבודים בחלל", הסינגל הטרי של טונה והאחרון לפני אלבום חדש, הוא מרשים במיוחד, כי הוא נשמע שם כמו אומן בשיא הבשלות שלו. זה כבר לא רעב או רצון להוכיח אלא מישהו שנמצא בלב הזון שלו, ומקרין הרבה ביטחון עצמי ורצון להיות מיינסטרים, אבל מהצד הנכון. כששלישיית אה–ווה מצטרפת בשירה לבית האחרון, זה כבר נשמע כמו ניצחון משותף של דור בני ה–30 פלוס.