"ככה מציגים את 'פילומנה'", לחשתי בחשאי לזה שצפה עמי בסוף ההצגה. מה זה ככה? דיקציה מדויקת, ביצועים משכנעים של צוות השחקנים ובמאי מצוין. לכאורה, המחזה "פילומנה" מוצג שוב לקהל, ונדמה כי מדובר במקרוני מחומם. אך מתברר שנכונה לי הפתעה רבה בסיום הצפייה במחזה מאת אדוארדו דה פליפו; נוסח עברי ובימוי: רוני פינקוביץ'.

במרכז העלילה - פילומנה, הנדהמת לגלות, לפתע ביום בהיר, שדומניקו סוריאנו, בן זוגה האהוב לחיים והאיש שגאל אותה לפני 25 מעולם הזנות, מבקש עתה להתחתן עם בחורה אחרת, נאה ועשירה, ובעיקר צעירה יותר. פילומנה לא מאבדת את עשתונותיה לנוכח האפשרות כי תושלך לרחוב, ומביימת את גסיסתה. וכך, כיאה וכנאה לקומדיה איטלקית, העלילה מסתבכת.

מהגרסה הקודמת שהוצגה בתיאטרון בית ליסין ב־2005, זכורות לי בעיקר צעקות על גבול הצרחות, ומעל לכל, אי־הבנה של דמותה של פילומנה. זה לא מה שקורה בגרסה הנוכחית. העלאתו המחודשת של המחזה, בכיכובם של לימור גולדשטיין ונתן דטנר, רחוקה מאוד מהגרסה הקודמת, ואף מצליחה לחדש ולעניין.

המפגש של הבמאי רוני פינקוביץ', מי שביים את ההצגה בגרסה הקודמת עם צוות השחקנים החדש, הוביל לאינטרפרטציה אחרת המציגה את פילומנה כאישה פמיניסטית וכגיבורה טרגית, שכוללת לא מעט רגעים דרמטיים יפים ונוגעים ללב, הנובעים מחיבור רגשי לדמויות. לדוגמה, הסצנה האחרונה שבה פילומנה, האישה החזקה והפמיניסטית, מרשה לעצמה לבכות, כשאי אפשר שלא להבחין בדמעותיה של גולדשטיין, אף שמדובר בקומדיה.

לצדה נתן דטנר כדומניקו סוריאנו, מתחיל את המחזה כאיש נוקשה ומתגלה בהדרגה כאדם נוגע ללב, שערכי המשפחה חשובים לו. בסצנה שבה הוא מסביר לילדים כי "במשפחה שלנו הדברים התרחשו קצת אחרת", אפשר לחוש את ההזדהות שלו עם הדמות, ואת הטרנספורמציה שהדמות עברה. וכך, במשך שעה ו־40 דקות בלי הפסקה, פילומנה ובן זוגה רבים ומתפייסים, והכל בטיימינג ובקצב מדויק להפליא.

מסקנה: יופי של פילומנה.