פרולוג
תמיד כיף לראות אותך על הבמה, ליגת־על אתה! תודה.

זה הוואטסאפ ששלחתי לו לפני חודשיים אחרי שראיתי אותו על הבמה בתיאטרון הקאמרי, בהצגת "המורדים" של עדנה מזי"א. והוא ענה:

תודה, אבי ושולה יקרים.

תענוג להיות על הבמה כשאתם בקהל, בשורה הראשונה.

אחר כך חשבתי שזו הפעם הראשונה בעצם ששלחתי לו מכתב הערצה, ואני הרי מעריץ ותיק. כל כך ותיק, שכשראיתי אותו בפעם הראשונה על הבמה הייתי בן 14. הוא היה בלהקת בצל ירוק על תקן החתיך ההורס. האחרים הצחיקו. משום כך לא מפתיע שהפרט הזה בביוגרפיה שלו לא תופס מקום חשוב ובולט. בספר שלו "ימים רבים לא יכסו" מצאתי רק כמה שורות:

להקת בצל ירוק הייתה מושא הערצתם של אנשי הלהקות הצבאיות, וחבריה התבססו לרוב על יוצאי להקת הנח"ל. גם אני הייתי בין המעריצים. הכל היה קליל ומצחיק ומקומי מאוד.

אפרים קישון, שראה אותו בלהקת פיקוד המרכז, הציע לו להצטרף לבצל ירוק ולהשתתף במחזה חדש שלו:

שאת שמו אין ברירה אלא לומר בגלוי - אף מילה למורגנשטיין. בין כוכבי להקת בצל ירוק היו אורי זוהר וחיים טופול וגליה הנערצים.

והוא נענה מיד כי הבין ש חוויה בעלת עוצמה לאומית כזאת אסור להחמיץ, גם אם המחזה איננו אריסטוטלי, והתפקיד שהוצע לי איננו המלט.

אגב, כמה שנים אחרי זה, כשעמד לגלם את המלט, חלומו של כל שחקן בכל תיאטרון בכל פינה ברחבי העולם, הוא פרש בעיצומן של החזרות וויתר על התפקיד הכה נחשק וסיבותיו עמו.

זהו עודד קוטלר, שמחר (שבת) יהיה בן 81.




תמונה ראשונה
עודד קוטלר, האיתי טיראן והליאור אשכנזי של ימי נעורינו, נולד בתל אביב. בן זקונים מפונק ומרדן שנגרר עם הוריו חובבי התיאטרון לכל ההצגות שהועלו באותה תקופה. מ"המכשפה" ו"הדגן הוא ירוק" בתיאטרון האהל, דרך "הגולם" ו"היהודי הנצחי" בהבימה ועד להצגות הסאטיריות בתיאטרון המטאטא והצגות הרוויו המוזיקליות בתיאטרון לי־לה־לו.

ילד קטן נשרך אחרי הוריו להצגות תיאטרון... רועד מפחד שמא לא יימצא כרטיס לנגרר הקטן, היו אבי ואמי ניצבים מול אשנב הקופה הצר ומסבירים לקופאי שהילד לא נותן מנוח וחייבים למצוא דרך להכניס אותו להצגה. הפתרון שנשלף מיד, כמו תמיד, היה כרטיס בחצי מחיר לישיבה של הילד במרווח שבין שני הכיסאות של ההורים. במצב כזה נוצרת בעיית התמיכה בגב. אבל לתשוקה אין גבולות, ואהבת התיאטרון שלו תחדור לו דרך הגב.

(עודד קוטלר)

אהבת התיאטרון, שנכנסה דרך הגב וחדרה עמוק ללב, הייתה המרד הראשון של האיש שיידע לא מעטים כאלה במשך הקריירה הארוכה והמפוארת שלו. הוא היה בן 17 כשהודיע להוריו שהוא נוטש את ספסלי בית הספר לטובת קרשי הבמה. אביו הכריז עליו חרם. שנה וחצי לא החליף איתו אפילו מילה אחת. אמו נשאה בשתיקה את סבלה.

רק אחרי שנה וחצי, ממש ערב גיוסו של עודד לצבא, סלח האב לבנו ששחזר את זה כך בספר שלו:

מישהו מאחורי הקלעים של תיאטרון אהל ששם עבדתי, בישר לי שאדם אחד ממתין לי באכסדרה של האולם. נחפזתי חסר סבלנות לפגוש את הממתין האלמוני. אבי עמד שם לבדו בחשכת החלל הזה. הוא היה רציני מאוד ומבטו נוגע. לא ידעתי את נפשי. זה היה החיבוק החם ביותר שזכיתי לו מעודי מזרועותיו של אבי. שנינו עמדנו שם חבוקים ומיאנו להיפרד. החרם הוסר.

הצגה תאטרון הקאמרי דון ז'ואן של מולייר עם עודד קוטלר בתפקיד דון ז'ואן ואברהם חלפי בתפקיד סגנרל . צלם : מולה הרמתי הצגה תאטרון הקאמרי דון ז'ואן של מולייר עם עודד קוטלר בתפקיד דון ז'ואן ואברהם חלפי בתפקיד סגנרל . צלם : מולה הרמתי

תמונה שנייה

אני אינני ליר, אף לא בן מלך דני

אינני פסק הדין וגם לא פתרון.

אני רק קצת אוהב גורל שלא פדני

מבית משכון עליז ששמו התיאטרון.

(לאה גולדברג)

התיאטרון הקאמרי קיבל אותו בזרועות פתוחות. סוף־סוף שחקן צעיר, מוכשר, חתיך ואמין, שיוכל להתמודד עם תפקידי המאהבים שבהם נכשלים רוב השחקנים. הייתה רק בעיה קטנה אחת שבגללה חשש שאין לו סיכוי להתקבל:

הקש ששבר את גבי היה עודד תאומי. הוא סיים את השירות הצבאי לפני והתקבל לתיאטרון. היש בכלל סיכוי לעוד עודד באותה להקה? ומה גם שאת תפקידו הראשון (ב"מלאך האבן") הוא הפליא לעשות, וממראהו קרנו גם יופי ורגישות.

אבל כבר אמר מי שאמר שכדי להצליח בתיאטרון לא די בכישרון, צריך גם מזל. ועודד קוטלר חייב את נשיקת המזל שלו לוויליאם שייקספיר שכתב את "הלילה השנים עשר", ולאורנה פורת שלוהקה לתפקיד ויולה, זו שמחפשת את אחיה התאום שאבד. אחרי שהשניים מדדו את הגובה שלהם גב אל גב, וכשהתברר שהם מתאימים להיות אחים תאומים שמחפשים זו את זה, התקבל גם העודד הזה לתיאטרון הקאמרי.

אבי הותיר אחריו אותי ואת אחותי. שנינו נולדנו בתוך אותה שעה. אם השמיים היו מואילים, הלוואי שהיינו גומרים כך את החיים! אבל אתה, אדוני, שינית את זה, כי איזה שעה לפני שמשית אותי מהגלים, אחותי טבעה.

(תרגום: דורי פרנס)

ההצלחה הגדולה של "הלילה השנים עשר", על שלל הכוכבים הוותיקים ובראשם חנה מרון ואורנה פורת ויוסי ידין, הזניקה את הצעירים אילי גורליצקי וגילה אלמגור ושני העודדים - קוטלר ותאומי - לצמרת התיאטרון.

בהצגה "רוזנים ואביונים", שבה שיחק צעיר מאוהב, הוא התאהב גם מחוץ לבמה בפרטנרית הצעירה שלו שהגיעה לתיאטרון אחרי שהשתחררה מלהקת השריון. קראו לה תרצה אתר. בתם של נתן אלתרמן, שתרגם את המחזה, ושל רחל מרכוס ששיחקה את אמא שלה באותה הצגה.

על החתונה שלהם כתב יעקב אורלנד בספרו "נתן היה אומר":

בהמולת חתונתה - אולם גדול של אמידים בצפון תל אביב - נראה אביה מהלך סהרורי, כמי שנקלע בטעות, עצוב אל תוך עצמו, נחבא מעיני בתו... באו רוזנים, באו שועי ארץ. לכל אחד הוא חייב, לכל אחד משלם, רוחו בל עמו. שתה וחייך כרובוט, לחץ ידיים למאות, לבי שתת אליו מרחוק.

פתאום, כנמלט ברגע אחרון, ניגש אלי ואל בת־אל: "ניסע ליפו, יש שם תערוכה", היי"ש דלק בגרונו... היה כבר מאוחר מאוד. הסענו את אבי הכלה למעונו, שדרות נורדאו 30, העלינו אותו לחדרו. קטן. צר. שותת חוכמה אילמת. בודד במועדיו.

צעד סחרחר למקרר במטבח, שהיה מלא חג: יין, עוגות, עופות. "הנה... קחו לכם את כל החתונה. מי צריך את זה? מחר לא יישאר זכר".

אחרי שהשניים התגרשו, התחתן עודד עם השחקנית לאורה ריבלין. שניהם הורים לתאומים, בן ובת, ממש כמו ב"הלילה השנים עשר".

כיום, כבר למעלה מ־40 שנה הוא נשוי לאורדית, שהיא בת דודתה של תרצה אתר ואם בנו דניאל.

תמונה שלישית

סבור הייתי שאצטרך להתנצל; אבל כמו נהפכו הדברים.

בנה בן השלוש של אישה אהובה הופקד בידי למשמרת בימים האחרונים של החופש, בימים ראשונים של הסתיו בירושלים.

תחילה הרהרתי על אודות הילד, אחר חפצתי להמיתו. אבל לא נסתייע בידי. עדיין צריך אני לבדוק מה מנע אותי. מכל מקום, הזמן והמקום היו כשרים.

(א.ב. יהושע)

ככה נפתח "שלושה ימים וילד", סיפור קצר של א.ב. יהושע שאורי זוהר עשה ממנו סרט ועודד קוטלר כיכב בו. גיבור הסיפור שקראו לו דוב הפך לאלי בסרט, והילד שקראו לו יאלי בסיפור הפך לשי, וגם נוספו לסרט כמה סצינות מין של הגיבור עם השכנה שלא היה להן שום זכר בסיפור. גם העובדה שהסופר לא היה מעורב בסרט וממש לא היה מרוצה מהתוצאה, לא מנעה מהסרט להיות מועמד לפרס הסרט הטוב בפסטיבל קאן, שאותו הפסיד ל"יצרים" של אנטוניוני.

אבל עודד קוטלר חזר לכאן מקאן עם פרס השחקן הטוב ביותר לשנת 1967. אגב, את גלובוס הזהב הוא הפסיד באותה שנה לשחקן צעיר בשם דסטין הופמן, על תפקידו ב"הבוגר".

מה מניע שחקן שהתמודד בהצלחה עם מגוון כל כך גדול של תפקידים על הבמה ובקולנוע (ונא לא לשכוח את "מיכאל שלי" ואת "כל ממזר מלך"); במאי שביים כמות מחזות בערך כמספר שנות חייו; שהקים את בימת השחקנים ותיאטרון נווה צדק; וניהל את תיאטרון חיפה ותיאטרון אנסמבל הרצליה?

התשובה, אם יש כזו, מסתתרת אי־שם בין שורותיו של הספר המרתק והארוך (530 עמודים) שכתב:

זה העניין. תשוקה לאומנות המשחק. באומנות התיאטרון אפשר בלי במאי, בלי מעצבי תפאורה ובגדים ותאורה, בלי במה, אפילו בלי מחזה. אי אפשר בלי שחקן.

אפילוג
מודה, נשארו לי מעט שחקנים מאותם ימים שכל הצגה ששיחקו בה הייתה עבורי חוויה שהתכוננתי לה, שהתרגשתי ממנה ושנשארה חרותה אצלי בזיכרון ועמוק בלב. אולי כי היום קשה יותר לחדש לי ולרגש אותי, ואולי כי פעם הייתי צעיר ומעריץ של עודד קוטלר והיום הוא צעיר ורענן ממני.

לבי רגיל ללבוש חיוך של דמות אחרת.

לבי רגיל לכאוב דמעה אשר לא לי.

ולעיני כולם נפשי תמיד נסגרת

בתוך תפקיד מוזר ושבלולי.

(לאה גולדברג)