בית משוגעים. שתי מילים שהפכו את רן דנקר מכוכב נוער וזמר מצליח מהעשור הקודם לשם חם שלא פוסח על אף מסיבה ואולם אירועים. שילוב נכון של טקסט בועט, קצב טוב וג'ורדי אחד החזירו את דנקר לתודעה, וכשאני אומרת תודעה אני מתכוונת למקום קבוע בפלייליסט של גלגל"צ, מקום בפאנל שופטים של תכנית ריאליטי מוזיקלית ועכשיו גם מקום בשלטי חוצות, כשהצטרף כפרזנטור לרשת בגדים ידועה.
מכאן, הדרך למופע סולו של דנקר הייתה קצרה משחשבנו. זה לא סוד שלשם הוא שאף, עוד כשניסה לחזור לתודעה כמוזיקאי ב-2018 עם אלבום חדש ומסקרן, "משהו אחר", שעורר באזז בעיקר עקב השירים שעסקו באהבתו לגברים אך בפועל קיבל ביקורות די קרירות ולא נסק. בתוך כך, "בית משוגעים" נתן לו את מה שהוא חשק בו כל כך – במה, מאזינים (בעיקר מאזינות, אם לומר את האמת) ורלוונטיות כמוזיקאי בתעשייה הישראלית.
אמפי וואהל של מוצאי שבת היה גדוש כמעט לחלוטין. זה אמנם אמפיפארק יחסית קטן ואינטימי, אך ניכרה בו התרגשות גדולה לקראת אחד הכוכבים הגדולים של התקופה האחרונה (שני המופעים היו סולד-אאוט). כצפוי, כמחצית מהקהל הורכב מבנות עשרה נלהבות שידעו לדקלם כל הברה שיצאה לכוכב השעה מהפה, והיתר נע בין זוגות מבוגרים וחבורות צעירים וצעירות שזוכרים את פתיח השיר שלנו מהימים שזה אשכרה שודר בטלוויזיה ולא בשידורים חוזרים.
אז למה הגעתי למופע סולו של רן דנקר? משתי סיבות: האחת, כי זכרתי לו חסד מהלהיטים המעולים של אלבומו הראשון, "שווים", שיצר עם עילי בוטנר והשנייה, כי הסתקרנתי לשמוע האם גם בלייב דנקר יידע לספק את הסחורה. על שתי הסיבות האלה אפשר לסמן בקלות צ'ק. הלהיטים הכיפיים שלו מהאלבום הראשון כמו "בואי נעזוב" ו"אני אש" ממשיכים לסחוף ולהלהיט גם עשור וחצי אחרי, וכן, למרות שהוא לא ידוע ככזה, מדובר באחד מהזמרים היותר מוכשרים שיש לנו בתעשייה. הנמוכים שלו מרגשים ועמוקים, הגבוהים שלו מפתיעים, ולמרות שהוא קופץ ומשתולל ללא הפסקה – הוא מצליח להחזיק בלי בעיה שעה וחצי ולהישמע נפלא, מה שאי אפשר לומר על מוזיקאים רבים אחרים שאנחנו מכירים.
ועם זאת, קשה להתעלם מרצף הטעויות המוזיקליות שהמופע הזה הכיל. נתחיל מבחירת השירים, שיצרה ליינאפ מפוזר ומרושל: דנקר פתח חזק מאוד עם הלהיטים הכי מוכרים שלו ואז צלל אל להיטים שמי שלא התכונן לפני המופע, כנראה לא שמע מעולם. במקרה של "בלי בלמים" ו"השמלה החדשה שלי" (הסינגל הבא שלו), ההימור היה מוצלח, אך היתר בעיקר הכבידו על האווירה ואף שיעממו לפרקים. שלא נדבר על הקאבר ל"נופל וקם", שנראה בעיקר כמו ניסיון למשוך זמן.
בתוך כך, בחר דנקר לתבל את כל, אבל כל, הביצועים שלו בעיבודים חדשים ואלקטרוניים. זה מנהג נפוץ שדוגלים בו אמנים כדי לרענן ולחדש שירים שזמנם עבר, ולכן אצל עברי לידר ושירי מימון, לדוגמה, זה עובד נהדר, אבל אצל דנקר, שרק חזר לחיינו כמוזיקאי ופרפורמר – זה היה אקט מיותר, קצת מעיק ובעיקר מאכזב, בעיקר כששיר שאמור להיות מרגש, במיוחד כשהמבצע יודע לעשות זאת, כמו "שווים", נשטף בקטעי דאנס לא קשורים. לפחות היה את "כל מה שלא הספקתי לומר" כדי להתנחם בו, אך אפילו הוא לא הצליח לרגש כמו הביצוע במקור.
למרות הציפות, "בית משוגעים" דווקא לא נמנה על אחד משני רגעי השיא של המופע. הראשון ביניהם שמור כמובן לשיר הפתיחה של השיר שלנו, שגרם לכל הקהל להתאחד ולצעוק יחד את המילים באווירה נוסטלגית וכייפית במיוחד והשני, מוענק לרצף הביצועים שסיפק יחד עם עברי לידר, שהגיע לביקור, עם שלושה מלהיטיו: "זכיתי לאהוב", "מוגזם" ו"מרי לנצח" שלא השאירו אף אחד אדיש.
ניכר שדנקר התגעגע לבמה. הוא פרפורמר מצוין, רוקד בלי הפסקה, מצחקק עם הלהקה (המצעירה והמוכשרת שלו!) ובעיקר מלא הודיה על ההזדמנות שקיבל, ובצדק. הוא בקלות יוכל לחזור לחרוש במות, אבל כדי שאותו קהל ירצה להגיע שוב, אין ספק שנדרשת כאן חשיבה מחדש על בחירת השירים, ההפקה המוזיקלית והתאמת המופע לקהל הרלוונטי. אם כבר להזיע כהוגן באמצע אוגוסט, לפחות שזה יהיה שווה את זה.