"שליחות? אני נרתעת ממילים גבוהות כאלה, אבל יש לי תחושה של מחויבות להבאת שירת נשות תימן לקהל של היום, הן כחלק מהמורשת שלנו, והן מפני שמדובר בשירים יפהפיים, שרבים אינם מכירים אותם”, כך אומרת הכוריאוגרפית, הרקדנית והזמרת לאה אברהם, שתופיע בשבוע הבא, 23.3, עם המופע שלה “על כנפי ציפור”, ב"תיאטרון מחול ענבל" בתל אביב.
גם בגיל 80, אברהם, שהייתה בעבר מהדמויות הבולטות במחול הישראלי וכיכבה בלהקות "ענבל" ו"בת שבע", ממשיכה לרקוד ולהופיע כזמרת. היא עלתה ארצה ב־49’ מדרום תימן במבצע "מרבד הקסמים". נוף ילדותה היה במושבה קדימה שבשרון, שם הייתה הבכורה מבין עשרת ילדיהם (תשע בנות ובן) של צורף, שנאלץ לעבור בארץ לעבודות דחק בחקלאות, ושל משוררת־מקוננת.
“גדלתי במשפחה שומרת מסורת, שבה נשמר יופי ההווי התימני, עם התפילות של ערבי שבת; החתונות המסורתיות וטקסי החינה, המלווים בתיפוף על פחים, וכמובן המאכלים עם הניחוחות שלהם”, היא מספרת. “בכל אלה השתלבה הופעה בלתי נשכחת תחת כיפת השמיים, בכיכר המרכזית במושבה, של להקת ענבל, שקיוויתי לרקוד בה בבוא היום.
במקביל שמעתי יצירות של בטהובן אצל ללבר, המדריך היקה שלנו בנוער העובד. בהיותי מש”קית תרבות בצבא הוא מימן לי שיעורי מחול אצל האחיות אורנשטיין בתל אביב. מהן קיבלתי את טכניקת המחול המודרני בד בבד עם ההצגות של להקת ענבל, שהייתי רואה בקולנוע ‘מוגרבי’. כשהשתחררתי מהצבא, אך טבעי היה לי להתקבל ללהקה ולהפוך לחלק ממנה. המנהלת הכל יכולה של הלהקה, הכוריאוגרפית והמלחינה שרה לוי־תנאי, הייתה כמו אם רוחנית בשבילי”.
עם להקת ענבל יצאה אברהם עד מהרה להופעה בתיאטרון “האומות” בפריז, וזמן לא רב לאחר מכן יצאה עם חבריה ללהקה למסע של פעם בחיים, כדבריה, של שמונה חודשים בארצות הברית. גולת הכותרת שלו הייתה השתתפותם, כרקדנים וכניצבים, בסרט ההוליוודי “הסיפור הגדול ביותר שסופר אי פעם” של ג’ורג’ סטיבנס, הבמאי הנודע של סרטים דוגמת “ענק” ו”מקום תחת השמש”.
החוויה המפעימה הותירה משקעים אצל אברהם. “סביב הנסיעה שלנו פרצה בארץ שערורייה, איך להקה תימנית העזה להשתתף בסרט על ישו, למרות שהסרט היה היסטורי ולא דתי, והתעלמו מביקורות ההלל שקיבלנו על ההופעות באמריקה מחוץ לסרט”, היא מספרת. “השכר שקיבלנו בהוליווד היה כמתת אל על רקע שכר הרעב ב'ענבל', שאילץ אותי לשטוף את מדרגות ‘בית החלוצות'”.
לאחר אותו מסע החליטה מרגלית עובד, הרקדנית הראשית ללא עוררין של הלהקה, להישאר בארצות הברית, ולוי־תנאי מינתה במקומה את אברהם. לפריחה האמנותית שחוותה עם קבלת התפקיד התלווה תסכול מסוים, שנבע מהרהורים על מהותה כאמנית. “באיזשהו מקום שוב לא סיפקה אותי הבלטת הפולקלור ב'ענבל'”, היא אומרת. “רציתי להיות אמנית עם נקודת מבט רחבה יותר, כיאה לבת המאה ה־20, ונראה היה לי כאבסורד המשך הליווי המוזיקלי בתיפוף בפח.
הפריע לי ששרה (לוי־תנאי – יב”א) לא אפשרה לנו להשתתף ביצירת עבודות כוריאוגרפיה משלנו. ‘זה העץ שלי’, היא אמרה, ‘אני גידלתי אותו, אם את רוצה, גדלי עץ משלך’. אז הבנתי שזה הזמן לעוף קצת ולהתאוורר במקום אחר”. אז חצתה אברהם את הקווים ללהקת בת שבע. לדבריה, בדרך למעמדה הבכיר גם בלהקה הזאת קיבל את פניה רקדן ידוע באמירה מזלזלת: “אני לא מבין מה תעשי פה”. היא לא נרתעה והשיבה לו: “אני אעשה פה מה שאתה עושה, אבל בצבע שלי ובאופן שבו אני רוקדת”.
כוריאוגרפים שבאו מחו”ל התלהבו מהסגנון הייחודי שלה, אבל כבר אז היא הבינה, לדבריה, שהרומן שלה עם "בת שבע" לא יימשך שנים רבות. “מהניסיון הקטן שלי למדתי שאסור להתמסגר”, היא אמרה לי בעבר.
רקדני המחר
דרכה חזרה ללהקת ענבל נסללה עם כיכובה במופע המחול “אגדה בחולות”, שבו התבלטה גם כזמרת סולנית, במיוחד בשיר “נמה יפו”, שהלחין יוני רכטר למילותיהם של יעקב שרת, בעלה של רנה שרת, כוריאוגרפית המופע, ושל הבמאי יוסף מילוא, “איש מלא אנרגיה, שהיה מרתק לעבוד איתו”.
לוי־תנאי שמחה לקבל אותה חזרה, אבל התקשתה לעכל את מינויה כסגניתה. בסופו של דבר, אברהם קיבלה מלגה אמריקאית יוקרתית ויצאה ללמד באוניברסיטאות בארצות הברית תחת הכותרת “חדש בהשראה עתיקה”.
ממסעה זה חזרה ארצה עם רעיון מהפכני של פתיחת מגמת מחול בבית ספר כאמצעי להכשרת רקדני המחר. “מלמעלה זה הסתדר לי”, היא מספרת. “בדיוק אז הקימו את תיכון אלון ברמת השרון, עם דגש על מגמות האמנות שבו. כמעט 30 שנה ניהלתי שם את מגמת המחול עד צאתי לגמלאות ב־2012”.
במקביל לימדה אברהם, אמו של הזמר אנוש אברהם, גם במכללת לוינסקי, ואף רקדה בתיאטרון בהצגות כמו “חתונת הדמים” ו”ירמה” ויצרה שם כוריאוגרפיות. עם המרץ הבלתי נדלה שלה החלה בעיצומה של תקופת הקורונה ללמוד נגינה בפסנתר. “זה כיף לא רגיל, מה גם שיוצא לי ללוות את עצמי בהופעות, לצד תיפוף בתוף”, היא אומרת.
איך את נרגעת מכל העבודה?
“בטיפוח הגינה המקסימה שלי בקדימה”.
מה דעתך על התרבות הנוכחית בארץ?
“אני מאוכזבת מהדליחות שפשתה בה. אין עשייה לעומק. הצורה תפסה את מקום התוכן. השימוש בחיצוני הפך להיות מוגזם. רוב העשייה בה היא מרפרפת ונוצרת מכוונה למצוא חן כאן ועכשיו. האינטרנט הרג הרבה מהאמנות”.