הנכנס לחדר בו מוצגת תערוכת הגמר של הסטודנטית לצילום נוי לאיני, 26, מבטו יינעל באחת על עיניים תותבות הפזורות בחדר. אלה הן עיני הזכוכית של דן לאיני, אביה של נוי, נכה צה"ל שאיבד את מאור עיניו במלחמת לבנון הראשונה (של"ג) כשהפלוגה שלו מגולני ספגה הפגזה קשה בנמל התעופה של ביירות, ותשעה מחבריו לפלוגה נהרגו.
תערוכת הגמר של נוי לאיני "על העיוורון" מתייחסת לחוויותיה כבתו של אב עיוור, ומסכמת שלוש שנות לימודים במחלקה לצילום במוסררה, בית הספר לאמנות ולחברה ע"ש נגר: "בהמלצתו של המרצה שלי אני קוראת את 'על העיוורון' ספרו של ז'וזה סראמאגו, חווה אותו בעוצמה רבה ומשווה כל הזמן לאבא שלי.
העיוורון של גיבורי הספר הוא עיוורון לבן, בעוד העיוורון של אבא שלי הוא חושך שחור ומוחלט. אני חושבת על החרדה הנוראית ברגע של איבוד הראיה. שמעתי לא פעם את אבא מספר על הרגע ההוא של העיוורון. בהתחלה הוא חשב שהוא מת, וכשהשמיעה חזרה אליו, הוא צעק בבהלה בקשר 'אני עיוור אני עיוור'" היא אומרת.
דן לאיני, השמיני מבין עשרה ילדים למשפחה שעלתה לארץ מאלג'יר. גדל בשכונת מוסררה בירושלים לא הרחק מבית הספר לאמנות בו מציגה בת זקוניו את התערוכה. לאיני משמש עוזר ליו"ר ארגון נכי צה"ל, היה חייל בן 20 כאבדה לו הראיה ב-4.8.1982, בדיוק לפני 40 שנים.
"אני חיה את סיפור העיוורון של אבא שלי מיום לידתי. מגיל קטן אני מובילה אותו, לוקחת אותו למקומות אליהם הוא צריך להגיע. אנחנו הולכים כשהוא מניח עלי את ידו. בבית שלנו השיח תמיד היה פתוח, כל שאלה בנושא העיוורון קיבלה תשובה מלאה, לעתים בהומור. כן, לאבא שלי יש הומור עצמי והומור שחור, ועדיין לא הבנתי לעומק את העיוורון" היא אומרת.
חווית חסר בגלל עיוורנו?
"לא חווינו חוסר. כמשפחה עשינו הכל, טסנו, טיילנו עשינו מסלולים והלכנו לים. אם כעסתי בוודאי לא כעסתי עליו או על עיוורנו אלא על אנשים שרואים אדם שצריך עזרה למשל, להגיד לו שיש אור ירוק, אבל הם מתעלמים, או כאלה שכועסים אם כלב הנחיה שלו נגע בהם. זה היה מתסכל לשמוע את אבא מדבר על כך. אני מעולם לא התביישתי באבא שלי ולא הסתרתי את היותו עיוור. תמיד הייתי ועדיין גאה בו בהיותו לוחם ונכה צה"ל".
נוי לאיני היתה בת 11 כשאביה עבר ניתוח השתלת קרנית, ולמשך כחצי שנה חזרה לו הראיה. ואולם גופו דחה את השתל ובסופה של התדרדרות בראיה שנמשכה כמה חודשים הוא התעוור בשנית. בעקבות כך, אומרת נוי, הוא שקע בדיכאון והיה במצב נפשי רע, אבל בכוח רצון עז, הוא התגבר ואף הפך לספורטאי פעיל במקצועות הספורט השונים: הוא שוחה, רץ רוכב על אופניים, עושה סקי מטפס על הרים ועוד.
"כילדה קטנה לא הייתי מודעת לנפילה הקשה בעקבות ההתעוורות השניה. נדמה לי שכעבור זמן מה, אבא הוא זה שהבין שקיבל מתנה לחצי שנה וחזר לחיים. לראשונה בחייו הוא ראה את אשתו, את אמא שלי ואותנו ארבעת ילדיו. היתה התרגשות גדולה בבית. אני זוכרת רגעים מהתקופה ההיא. למשל, כשהוא תפס לי את הפנים ואמר: 'אני רואה אותך, אבל אל תספרי לאף אחד'.
כשהיה דופק בדלת לפני שנכנס לחדר שלנו. עד אז יכולנו להסתובב בבית בלי בגדים, כי אבא לא רואה. פעם ראיתי אותו קורא עיתון, וזה נראה לי מוזר. לפני כן אבא לא קרא עיתונים, הוא היה מקשיב לספרים. אני זוכרת את הסאונד ואת החלפת הקלטות. היום הוא מקשיב לספרים באייפון".
העניין של נוי לאיני בצילום נמצא ברקע עוד מילדותה, בזכות השראה שספגה מקרובי משפחתה בוגרי בצלאל. בנערותה היא למדה במגמת אמנות באולפנה לבנות, אבל את המצלמה הראשונה שלה קנתה רק ב-2017 וכעבור שנתיים החליטה להירשם ללימודי צילום ולהתמקצע בתחום. "כשהתחלתי ללמוד במוסררה נפתח בפני עולם מדהים ושונה" היא משתפת.
בשלוש שנותיה במוסררה עברה לאיני תהליך עמוק להבנת העיוורון של אביה והשפעתו על חייה. "העבודה לא עוסקת באבא שלי, היא עלי. אבל בשל החיים שגדלתי בהם ואיתו אני לא יכולה להוציא את אבא שלי מהעבודה. הוא חלק ממנה" היא מסבירה.
בשנה א' ערכה נוי ראיון עם אביה על הפציעה העיוורון וההתמודדות עם הפציעה, בשנה ב' העיסוק בעיוורון היה תוך התמקדות הבת בתמונה ישנה של האב, בתקופה שהיה מאושפז בבית החולים, ובה הוא נראה רוקד כשאת שתי עיניו מכסות רטיות. "היה לי מוזר לצפות בניגודיות שקורנת מהתמונה.
שמחה וריקודים של אבא והפצועים במחלקה, שביטאה חוסר מודעות והדחקה מפני מה שהולך לקרות עכשיו. אבא האמין אז שהוא יחזור לראות בצאתו מבית החולים" היא מספרת. בעקבות כך יצרה נוי לאיני וידאו שבו היא מקלחת כשעיניה עצומות ומכוסות ברטיות. בעבודה נוספת שלה כיסתה לאיני את רצפת הבית בדפי ברייל וביקשה מאנשים לדרוך יחפים על הניירות.
בעבודת וידאו נוספת "נקודת מבט" שמה הבת את עצמה בנעליו של אביה, נכון יותר בעיניים שלו, כשאת החושך של העיוורון מאירים מדי פעם פלשים של אור והיא שואלת את אביה "אבא, אתה רואה אותי?"
"עם הרקורד של העבודות שיצרתי בשנתיים הקודמות תהיתי ביני לביני האם להמשיך לעסוק בעיוורון גם השנה, תהיתי גם נוכח טענת המבקרים שאני עוסקת יותר מדי באבא, בעיניים ובעיוורון. לקראת סוף השנה כשכתבתי 'הצהרת אמן' לעבודת הגמר שלי, פתאום יצאו לי המלים. לראשונה הבנתי שאני בוחנת בעבודה את החוויות שלי כבת של נכה צה"ל עם פוסט טראומה לא מוכחת".
בעבודת הוידאו שיצרה, "קשר עין" והיא אחד מרכיבי התערוכה, היא מתעדת את "החלפת העיניים" לאביה. בסרטון נראה האב מוציא ומרכיב את העיניים התותבות. פעולה שאורכת שניות אחדות, אבל היא חוזרת על עצמה בלופ במשך עשר דקות.
"הלכתי עם אבא להחליף עיניים זו אצלו שגרה של פעם בשנה. עבורי זו לא היתה הפעם הראשונה שראיתי את אבא שלי מוציא ומכניס את העיניים לארובת העין. בתור ילדה זה היה דבר רגיל. המגירות בבית היו מלאות בעיניים התותבות שלו והייתי משחקת בהן. בילדותי גם הייתי מתלווה לאבא בביקוריו בבית הלוחם שם נחשפתי למראות שילד לא אמור לראות, אנשים פצועים, ללא גפיים, עיוורים ושרופים.
העבודה שלי מתייחסת לשונה ולאחר שגדלתי בתוכו ושנתפס בעיני כטבעי ורגיל. אני מדברת על העין שלי הנוכחת והרואה, ועל העין של אבא שלי שאינה רואה. וגם על הבחירה שלי בצילום, למול העיוורון של אבא שלי. היום זה מטריף אותי לחשוב שהתייחסתי לזה כאל דבר טבעי ורגיל. ורק השנה הבנתי שהפחד הגדול שלי מפני החושך הוא בגלל העיוורון של אבא שלי".
תערוכת הגמר של בוגרי מוסררה תיפתח הערב ביום חמישי ה-14 ביולי ותוצג במשך שבועיים עד ה-29 ביולי.
עבודת הגמר של נוי לאיני "על העיוורון" מוצגת באופן סמלי בחלל ששימש בעבר חדר חושך והיא כוללת בין היתר עיניים תותבות של האב הפזורות בחדר, שני סרטוני וידאו שיצרה. צילום מטושטש בשחור לבן של נוי, תמונה של האב דן לאיני, רוקד בבית החולים, שני צילומים של עיניה ועבודת ברייל עם טקסט שכתבה. "חוץ מאבא שלי, המבקרים לא יוכלו לקרוא" היא אומרת אבל מנדבת משפטים אחדים מהכתוב: "למדתי שאסור לשים דברים באמצע הבית/שאסור להשאיר כוסות בפינת השולחן/למדתי אחריות מגיל קטן/למדתי להוביל אדם/ הפכתי למבוגר האחראי בגיל צעיר/ תמיד להיות במודעות. ורק דבר אחד לא הבנתי, איך זה שאני עדיין מפחדת מהחושך'".