"הרגשתי שזה כמו השראה שנוחתת עליי כשאני כותבת שיר. זה מאפשר לי להיות בשקט ובהשראה יותר זמן ממה שקורה לי כשאני כותבת או מלחינה. כל החיים אני עוסקת בשירה, כתיבה, לימוד וטיפול ועוסקת בהנגשת הרעיונות שלי, ופתאום הגעתי למקום שאני רק רוצה שקט. ראיתי שעם הציור אני יכולה להישאר בשקט הזה, וזה גם בכל זאת קומוניקטיבי”, אמרה.
מאפס ל־100
פרץ היצירה המפתיע הוביל את שמיר לתערוכה הראשונה שלה, “עברתי רק כדי לראות”, שתיפתח מחר בשעה 20:00 במתחם “187 לאמנות עכשווית” (בן יהודה 187, תל אביב) ותינעל ב־8 באוקטובר. “הרגשתי שקורה פה משהו יוצא דופן ושאני רוצה להראות לאנשים את השפע הזה, שירגישו את החוויה הזו שפתאום בן אדם מתניע מאפס ל־100”, היא אומרת. “בתערוכה רגילה בטח בוחרים את עשר היצירות הכי טובות, ופה לא, זה הולך להיות מורכב מהמון ציורים כדי שאנשים ירגישו את החוויה הזו בגדול, כי אני בעצמי מופתעת בענק. אני מרגישה חיבוק גדול מזה”.
התערוכה נקראת על שם שיר הבכורה של שמיר מ־1975, שאת מילותיו כתבה והלחין בעלה דאז, המוזיקאי אפרים שמיר. בדיעבד, מילות השיר ניבאו את העתיד לקרות, שכן הוא נפתח במילים: “כאן היה מכחול ואנו שניים, מציירים ציור בתוך צבעים, שלא יוכלו לדהות”. “כתבתי את השיר לפני 47 שנה ולא עלה על דעתי שזה יתגשם פיזית ושבאמת אחזיק מכחול ואצייר”, היא אומרת.
“אגיד לך יותר מזה: אם היו שואלים אותי אילו כישרונות אין לי, אז הייתי עונה: ‘לצייר ולרקוד’. על לצייר כבר סימנתי וי, ועכשיו אני מחכה לקום בבוקר ולדעת לרקוד. אולי גם לדבר יידיש כי כל הזקנים מדברים יידיש או לפחות דיברו. השיר ‘עברתי רק כדי לראות’ נבחר גם כשם התערוכה כי הוא עוסק, כמו הציורים שלי, באותו עולם מיסטי, אבסטרקטי ומלא אהבה, וזה משהו שמאפיין גם את הציורים. הציורים שלי לא מדברים על כאב, את זה השארתי למילים. כתבתי מספיק על כאב בחיים. עכשיו אני רוצה להביא רק אור ויופי לאנשים”.
משקל עצום
שמיר (67) החלה את דרכה כנערה במועדון התיאטרון ביפו במופע לצד המוזיקאי רפי קדישזון. בשנת 73’ התגייסה ללהקת הנח”ל והשתתפה בתוכניתה “סיפורה של להקה”. עם שחרורה נישאה לאפרים שמיר, ובשנת 75’ כאמור הוציאה את להיט הבכורה הגדול. ב־77’ בני הזוג הקליטו אלבום משותף ומצליח (“אפרים ואסתר שמיר”), ובשנת 80’ החלה שמיר לעבוד על אלבום הבכורה שלה, “במקום הכי נמוך בתל אביב”, שיצא בשנת 1982 והפך אותה לאחת הסינגר־סונגרייטריות הבולטות, עם להיטי ענק כמו “גבר ללילה אחד”, “חבל דק”, “אני לא רוצה לדבר על זה עכשיו” וכמובן שיר הנושא.
“בשנים ההן נתנו הרבה פחות משקל להבעה נשית, אז המקום שלי ככותבת, מלחינה ושרה היה חדש בישראל", היא אומרת. "בעולם זה לא היה חדש. כתבתי שירים שהביעו את עצמי ואת התקופה ופחות שירי מולדת, אז קיבלו את זה בתדהמה ובאהבה. עד היום אני מרגישה שמייחסים פחות משקל לכתיבה נשית. כן חל שינוי מאז: כיום יש המון נשים כותבות ויוצרות, והיום המונח ‘זמרת־יוצרת’, שנכתב בפעם הראשונה כשיצא ‘במקום הכי נמוך בתל אביב’, הפך לחלק בלתי נפרד מהתרבות הישראלית. יש לנו זמרות נהדרות היום. גם אז היו, זו הייתה תקופה שבה זמרות החלו לשיר את עצמן, כמו קורין אלאל ויהודית רביץ. היה משקל עצום לכך שהן עמדו על הבמה ושרו שירים שהן עמדו מאחוריהם”.
התרעות פיקוד העורף