המטרה שלי היא לשמח לבבות, לקשור בין מגזרים, לחנך לערכים ולדרך ארץ ובעיקר לדבר בגובה העיניים ולהציג את המשותף לכולנו כעם אחד חזק", אומר לי השחקן־מוזיקאי גולן אזולאי. “דרך המוזיקה והעשייה שלי אני רוצה לאחד בין חלקי העם ולהראות שבסופו של יום כולנו אחים, עם כל המחלוקות שהתגלעו בינינו".
שלום ואהבה: בחזרה אל הסיפורים הגדולים של להקת גן עדן
"היצר הוא לצאת להפגין ברחובות, גם עכשיו, בגיל 75"
אולי זו אחת הסיבות לכך שאזולאי ישיק בחמישי הקרוב, 3 באוגוסט, את המופע “בין קודש לחול" במסגרת פסטיבל “מאאתיים סיפורים ירושלמיים" (20:00, מוזיאון חצר היישוב הישן). “זה מופע אינטימי שבו אספר סיפורים על ירושלים ועל המסע שלי כאמן שנע בעולם המורכב מקודש וחול, ואיך אני מצליח לעשות את הריקוד הזה", הוא אומר. “אספר על שולחן השבת שלי, ואשיר שירים מקוריים לצד שירי שבת".
אזולאי עצמו גר בירושלים זה 12 שנים. “במשך שנים רבות החלום של אשתי ושלי היה לעבור לגור בירושלים, תמיד היו לנו סנטימנטים לעיר הקדושה והיפה הזו", הוא אומר.
איך אתה מצליח לשלב בין קודש לחול?
“זה לא פשוט. אתה צריך להיות מאוד מחובר לקו שלך ולפנימיות שלך. כשאתה מצליח להיות בעל עמוד שדרה ולדעת מי אתה בזהות שלך, פחות מבולבל ופחות מחפש, אז אתה יכול לגעת בעולמות האלה בתוך הגבולות שאתה יכול ורוצה. לדוגמה, בימים אלה אני משחק בשתי סדרות טלוויזיה חדשות העתידות לצאת אחרי החגים (הסדרה ‘האמת’ שתשודר בכאן 11 והסדרה ‘פאלו אלטו’ שתשודר בקשת 12 – ד"פ).
ישבתי על הדמויות שלי עם הבמאים וניהלתי איתם דיאלוג מכבד לגבי מה אני כן ומה אני לא יכול, מבחינת הגבולות שלי. כשאתה מחובר לפנימיות שלך, זה פחות מתנגש עם המציאות. כשהייתי פחות מחובר לפנימיות שלי, אז הפנימיות התנגשה עם המציאות בצורה יותר בולטת, אבל זה כבר עניין של ניסיון והתבגרות. אני לא אוהב שמגדירים אותי כ’דתי’ או כ‘חילוני’. אני חושב שלא צריך להגדיר אף בן אדם. אני יכול לבחור בתקופה מסוימת לקבל יותר את ה’חול’ ובתקופה אחרת להעמיק ב’קודש’".
להתמקד פנימה
אזולאי (54) החל ללמוד משחק בסטודיו ניסן נתיב לפני 30 שנה, ומאז כיכב בתיאטרון (“אלטלנה", “חשמלית ושמה תשוקה", “סינית אני מדברת אליך" ו"קרליבך חי"), בקולנוע (“משהו מתוק", “הבשורה על פי אלוהים", “הבלתי רשמיים", “עקרה") ובטלוויזיה, שבה קנה את עולמו בתפקיד סמל פרקש הקשוח בסדרה “טירונות" בסוף שנות ה־90. בהמשך השתתף בדרמות כמו “בנות בראון", “השיר שלנו", “שבאבניקים" ועוד.
“עד היום מזהים אותי ברחוב בתור פרקש מ’טירונות’, זה התפקיד הראשון שפרץ לי את הדרך", הוא אומר. “בתור שחקן צעיר עשיתי מניפולציות עם התפקיד הזה ותרגילים שידעתי שהם יישארו לאורך שנים. כיוונתי לשם. לא ידעתי שהתפקיד ישפיע בעוצמה כזו, אבל כיוונתי לשם. למשל, יש את המונולוג שבו אני אומר על הכל ‘פאסה’, ואמרתי את זה בניגון מיוחד שעד היום זוכרים.
לפני כמה שנים הגעתי לתדלק בתחנת דלק, והמתדלקת, בחורה צעירה אחרי צבא, עשתה לי את המונולוג הזה אחד לאחד באותו הניגון. נדהמתי. ידעתי שהמניפולציות האלה ייחקקו בראש של הצופים גם שנים אחר כך. ידעתי שאת התפקיד המשמעותי הראשון אני צריך לעשות הכי טוב שאני יכול כדי שזה יתפוצץ. בהתחלה התפקיד שלי היה מאוד קטן, פה ושם משפטים, אבל בהקרנות קלטו שהקהל מגיב אליי, ואורי ברבש היוצר אמר לי שאם אביא רעיונות טובים, התפקיד יגדל. כך קרה. גם את כובע הגרב הסגול אני הבאתי לדמות".
איזה תפקיד הכי אתגר אותך?
“בכל תפקיד יש אתגר, אבל התפקיד של עו"ד אלי מנשה בסדרה ‘בנות בראון’ אתגר אותי במיוחד. הייתי צריך לגלם דמות רחוקה ממני של עורך דין פוליטיקאי, סוחר קרקעות שמדבר בעברית מאוד גבוהה ונהיה ראש מועצה. זה היה תפקיד מאוד מיוחד שהיה לי קשה לעשות, ועבדתי עליו המון".
אהבת את הכוכבות?
“בטח. מצד אחד אהבתי כי זה החמיא לי, ומצד שני זה מבהיל שמצביעים עליך ומדברים עליך. אתה מאבד את האנונימיות. היו גם דברים שלא נראו לי. למשל, יום אחד יגאל שילון מתח אותי ב’פספוסים’, ובגלל שזה היה באותה זכיינית (‘רשת’), הייתי חייב ללכת לאולפן ולצחוק על זה, למרות שממש לא אהבתי את זה, ורציתי פשוט לומר: ‘זה לא מצחיק וממש לא נעים שעבדתם עליי. סבלתי ולא ישנתי בלילה בגלל שעבדתם עליי. זה לא מתאים לי.
בא לי לתפוס את הפסלון ולשבור את האולפן’. אבל בסוף חייכתי והייתי צריך לשתוק. אלו דברים שלא התאימו לי. אני זוכר שהייתי מבואס ואקי (אבני – ד"פ), ששיחק גם ב’טירונות’, אמר לי שצריך לשחק את המשחק ולתת את השואו. לא רציתי להיות שם. גם לא הלכתי לאף מסיבה או השקה. זה התחיל לסגור אותי, והנפש שלי חיפשה להתמקד פנימה. הבנתי שהחיצוניות לא טובה לי".
לא ליפול לפתטיות
בראשית שנות האלפיים, בעקבות “לימודי חשיבה הכרתית" בשיטת ימימה אביטל, החל אזולאי בתהליך חזרה בתשובה. “התחלתי להתקרב ולשאול שאלות", הוא מספר. “אחרי שנולדה בתי הבכורה עברתי משבר אישי וזוגי. הבנתי שאני צריך להעמיק את הקשר הזוגי והפנימי שלי, הקשר האמוני שלי. לא הייתי אדם דתי, אבל היה לי קשר אישי עם אלוהים והבנתי שאני צריך להעמיק אותו. הרגשתי שאני חיצוני מדי ומושפע מדי ממה שקורה, ושיטת ימימה עזרה לי לבנות מבנה יותר יציב, חזק ומודע".
זה שינה את תפיסתך לגבי המקצוע שלך?
“ברור. הבנתי שצריך להתעסק בעיקר כמו המשפחה ולא בטפל. במקצוע המשחק יש דברים יפים ויש דברים פתטיים, והיום אני יודע לבחור ולא ליפול לפתטיות. היום אני בורר תפקידים לפי הגבולות שלי, למשל אם תפקיד הוא אינטימי או לא אינטימי, וגם את הגבולות שלי כאדם ערכי, יהודי ומאמין. אם יש תפקיד שמצריך לנקוט דעה פוליטית, אני משתדל שלא לקחת. אם זה תפקיד שיוצא נגד עם ישראל או צה"ל, בשום פנים ואופן לא אקח אותו".
בשנת 2009 עשה את הצעד המשמעותי הראשון שלו בתעשיית המוזיקה כשהוציא את אלבום הבכורה שלו, “בדרך אל הלב". בשנת 2016 הוציא את אלבומו השני, “ילדות מאושרת". “לקח לי זמן לצאת לאור עם המוזיקה שלי כי הייתה לי שם חסימה, שלדעתי עדיין יש לה קצת מקום", הוא אומר. “עיקר הפרנסה שלי כיום היא המופעים.
רציתי להוציא אלבום כדי לקדם הופעות וכדי שידעו שאני זמר־אמן יוצר. לא הייתה הצלחה מסחרית גדולה לאלבומים שלי, אם כי הם זכו להשמעות ברדיו ונמכרו בצורה סבירה, אבל זה הכניס אותי לתודעה כמוזיקאי. כיום אני אחרי 1,500 הופעות, וזה נסך בי את הביטחון כיוצר וכאמן".
בינתיים, הוא מודאג מאוד מהמצב במדינה. “זה משהו שמאוד כואב לי", הוא אומר. “אני מרגיש את הכאב ואת הקרע הזה בגוף שלי. הדברים איבדו פרופורציות, אנחנו צריכים לזכור שקודם כל אנחנו משפחה. גיסי לא מדבר עם אשתי ואיתי כי יש לנו דעה מסוימת והצבענו למישהו מסוים, וזה כואב לי. למה לערבב את זה? זה לא קשור להיותנו בני אדם.
מצד שני חמותי, שגרה לידנו ומחזיקה בדעות שונות, מצליחה להשאיר את הפוליטיקה בצד ולהסתכל רק על אהבה וחיבור. ככה צריך. כשמדברים על פוליטיקה, אז אפשר לדבר בכבוד ולזכור שמעל לכל, כולנו משפחה. אם לא נרגיש כמו משפחה או עם – נהיה בבעיה.
נותר רק לקוות. אני מאמין שבסוף נצטרך לפתח דיאלוג אמיתי, להבין ממה כל אחד מפחד. ממה מפחדים? שיהיו פה שני עמים? שיהיה פה שלטון דיקטטורי? בואו נדבר על הדברים ונראה אחד לשני שזה לא ככה, שיש הרבה דמיונות ופחדים. יש גם הרבה אנשים שעובדים בלפלג אותנו ומכניסים רעל. תמיד יש קיצונים מכל צד שסוחפים אותנו, ואסור לתת להם לעשות זאת".