מאז המערכון הקורע בכיכובו של יורי/ רועי ב"ארץ נהדרת", שעבר בקושי בגרון לכמה עולים לשעבר, לא קמה סדרה בלב המיינסטרים,  כזו שתשים את הקשיים, המודחקים מסתבר, של העלייה הרוסית בפרונט ותגרום לנו לצחוק על מה שפחדנו לצחוק עליו.

הרי מאז שהיינו קטנים אי שם בשנות התשעים, אמרו לנו המורים בבית ספר שמנקי הרחובות חמורי הסבר שהגיעו מברית המועצות הם למעשה רופאים, מדעני טילים או מתמטיקאים מחוננים. הכוונה המקריפה היתה כנראה לגרום לנו לחוש רגשות אשם ולא לצחוק על המבטא הזר. כך או כך זה עבד. העלייה ההיא נטמעה פחות או יותר בחברה הישראלית כמו העליות שלפניה  ורוב בני הדור השני, שהגיעו בהיותם ילדים, עברתו את שמותיהם, ופיתחו שיטות מקוריות להסוואת המבטא. 

לכן מודה שהרמתי קצת גבה ש-30 שנה אחרי כל זה, הרוסים החליטו סוף סוף לצחוק על עצמם. התוצאה המסקרנת היא הסדרה "סובייצקה" שיצרה דנה אברמוביץ', ביימה ענת סטלינסקי ועלתה לשידור בכאן 11.

כרוב הסדרות שמבוססות על מתח עדתי, מדובר בסדרה סטראוטיפית  מלאת הומור עצמי. קדמו לה, לדוגמא, סדרות שטיפלו בנושא הרב תרבותיות בחברה הישראלית כמו "משפחת צנעני" שצוחקת על משפחות תימניות, וגם היא עלתה למסך בתצורת הקומית רק אחרי שג'חנון הפך כבר למאכל לאומי. גם "עבודה ערבית" או "נבסו" יכולות להיות בז'אנר הזה שמציג פערי דורות מצחיקים ושם דגש על כישלון אתוס כור ההיתוך ו/או השלום. השאלה האם מדובר בצחוק שתורם משהו למישהו? ובכן אפשר להתווכח על כך. 

מחד, הז'אנר הזה שמתרחק בגאווה מן ההגמוניה הישראלית של "ישראל הראשונה" ואיך צריך להיות, משחרר בכך שהוא מעז להפנות זרקור ביקורתי אל מה קורה בבתים שמחניקים תרבות גלותית. מצד שני הוא חותר תחת האחדות נוסח כולנו יהודים. לא אלאה אתכן בוויכוח פילוסופי ואבקש שתחשבו בעצמכם. מבחינה בידורית  אין ספק שיש כאן פוטנציאל מצחיק. העלילה עמוסה בהומור עצמי שכבר הופנם היטב על ידי העולים, ולפחות במקרה של סובייצקה ניכר כי הפצע התקשה מספיק, מה שמאפש ליוצרות לחטט בפצע ובהתאם, לתחזק את כלללל הסטריאוטיפים שיש לנו על העלייה הרוסית. 

במרכז העלילה, שימו לב, קורותיה של  ענת (סוזנה פפיאן), סטודנטית גאונה ב..כמובן, מתמטיקה, שמסתירה את משפחתה עתירת המבטא הזר הכוללת אח פוסט טראומטי מאירוע ברית המילה שלו בגיל 13 (אנטולי מ"קופה ראשית", כלומר דניאל סטיופין), אמא דיווה שמצאה עצמה בבית שאן (יבגניה דודינה המהפנטת), ואיך אפשר בלי הסבתא שמתגוררת בסלון (פירה נטורמה המעולה).

לאחר שאביה של ענת  מפוטר מעבודתו במפעל ללא פיצויים ומושפל בביטוח לאומי (משהו שכל מי שהיה בביטוח לאומי יכול להזדהות איתו), היא הופכת ל"טיסת השווקולד של הרוסים", כאשר סרטון שלה צועקת על פקיד גזען בביטוח לאומי שמסרב להעניק לאביה את הקצבה שמגיעה לו מציף את הרשתות.  

הסדרה  אמנם פותחת חזק אך מאבדת לטעמי גובה בפרק השני, ולאחר שמיצינו את הגימיק של הוויכוח בביטוח לאומי, משאירה בעיקר טעם ועניין לראות עוד דווקא מהדור המבוגר ופחות מקשייה הרומנטיים של המילניאלית ואושיית הרשת בהתהוות. בקשר זה נראה שסובייצקה דוקא פונה לדור הצעיר יותר שמתלהב מסמארטפונים ועודף מודעות וטרחון. לשם השוואה, ליורי/ רועי זה לא היה קורה .

חוץ מהדור הנשי המבוגר שבולט לטובה בסדרה, אפשר לציין גם את דניאל מורשת בעל אלף הפרצופים, שמספק הפעם טעימה מהסצנה הישראלית העכשווית התל אביבית, אם תרצו, פוסט ציונית, כשהוא מגלם את אתגר, ההיפסטר המלא בעצמו ובשירי עם פלסטיניים שעולה על מסלול התנגשות מרתק עם הגיבורה שלנו שנמצאת עמוק בשלב ההגדרה העצמית. התוצאה היא דרמה קומית חביבה עם פוטנציאל שמסקרן אם אכן תתממש.