קומדיית המצבים האמריקאית והקורעת "נשואים פלוס" חזרה ובגדול. זאת תודות ליס שהחליטה להרים את הכפפה והחלה לשדרה בתחילת חודש פברואר בערוץ יס קומדי.
למי מאיתנו שלא זוכר, הסדרה עוקבת אחר סיפורה של משפחת באנדי - משפחה וולגרית המתגוררת בעיר שיקגו שבמדינת אילינוי. האבא אל (אד או'ניל) מוכר נעליים ממורמר וציני אשר שונא את עבודתו ואת החיים בכלל, האמא פגי (קייטי סגל) עקרת בית אשר בייסיקלי לא עושה כלום בבית, הבת הבכורה קלי (כריסטינה אפלגייט) על תקן ה״דאם בימבו״ והבן הצעיר והחנון באד (דיוויד פאוסטיני) שעיקר עיסקיו הם בלהיכשל בלהתחיל עם בחורות.
״נשואים פלוס״ הייתה סדרה פורצת דרך כבר בזמנה והתוכנית הראשונה ששודרה בפריים טיים ברשת FOX. מדובר היה בתקופה יפה ותמימה בה קדושת המשפחה הייתה ממוקמת בראש הפרמידה של ערוצי הטלוויזיה המסחריים, עם תוכניות ונילה מתקתקות המציגות תא משפחתי מלוכד שהסטייטמנט העיקרי שלו היה ״ביחד ננצח הכל״, בקיצור שקרים.
בסופו של יום, הרשתות עסקו בלייצר תכנים שהציגו מראה מעוותת של איך משפחה צריכה להיראות ולא איך היא באמת, השאירו אותנו ילדי שנות השמונים עם רגשות קיפוח על כך ש״אצלנו דברים ממש לא נראים ככה״.
הסדרה ״צער גידול בנות״ היא אקזמפלר מובהק לכל הבולשיט שניסו להאכיל אותנו בו בתקופה ההיא. אמנם סיפור המסגרת היה ״שונה״, בכל זאת, אין אמא והאבא האומלל (דני טאנר-בוב סאגט) נשאר לגדל את בנותיו ״לגמרי לבד״ ביחד עם עוד שלושה אנשים בוגרים (ג'סי, ג'ואי ורבקה) אך עדיין, תשומת הלב והיחס שהילדות המעצבנות האלה קיבלו היה לא בגדר הסביר ומשהו שיכולנו רק לקנא בו.
לעומת זאת, "נשואים פלוס" הציגה את כל הרעות החולות שיש בדינמיקה משפחתית. למעשה, שמו הראשוני של הפרויקט היה: "לא משפחת קוסבי", והמטרה הייתה ליצור סיטקום הפוך על הפוך כקונטרה לפורמט המוכר של סדרה משפחתית קלאסית, אין ספק שהיינו צריכים את זה.
וכך לשם שינוי, במקום משפחה מתפקדת, לבבית ומקסימה עם בעיות רגילות עד משעממות: ״מי הבוס״, ״אבא חורג אמא חורגת״, ״על טעם ועל ריח״, ״אריזה משפחתית״, ״משפחת קוסבי״, ״צער גידול בנות״ וכו וכו׳, קיבלנו את "נשואים פלוס", משפחה מהגיהנום עם דמויות שפלות, אכזריות ונבזיות, בעלות סט ערכים מעורער אשר שמות פס ענק על מוסכמות חברתיות ועל חוקים בכללי.
החלוקה לטוב ורע מוחלט והסמפליסטיות העליתית במימד הקולנועי סלש טלוזיוני הוא משהו שקיים מאז ומתמיד (מארוול ודי סי כבר התמקצעו בזה) אך נראה שהצופים מאסו בו. כמובן שיש לנו את היכולת לצפות בתכנים שהקשר בינם לבין המציאות הוא מקרי, אבל זה לא אומר שאנחנו נהנים או מאמינים להם.
את מה שהאולפנים כשלו להבין אנחנו הצופים הבנו כבר מזמן. המציאות היא לא דבילית כמו שמנסים למכור לנו, אנחנו יודעים טוב מאוד שקיימים אלפי גוונים של אפור, מורכבויות ודינמיקות אנושיות אשר לא נופלות לתוך שתי רובריקות פשטניות ולכן לא מפתיע שסדרות כמו ״סיינפלד״ ,״הבנים״ או ״פילדלפיה זורחת״ זכו לכזו פופולריות.
היינו מאמינים שלייצר תוכן אותנטי זה כל כך פשוט, וזה היה יכול להיות אם לא היינו חיים בתקופה הכי צבועה איי פעם. תקופה בה סדרה כללית כמו "חברים" מואשמת בחוסר גיוון אתני והיוצרים נאלצים להתנצל רטרואקטיבית על טקסטים שנכתבו בתחילת/סוף שנות התשעים והיו נאמנים למציאות.
תקופה בה שלגיה (מעשייה אירופאית גרמנית) מגולמת ע״י שחקנית פורטוריקנית ובת הים הקטנה (סיפור פולקלורי סקנדינבי) עם דמות אנימציה אייקונית ומבוססת, מגולמת ע״י שחקנית אפרו אמריקאית ״ג'אסט פור דה דייברסיטי״.
תקופה בה סדרת ההמשך ל״סקס והעיר הגדולה״ היא בלי סקס, בלי סמנת׳ה ג׳ונס ועם טוויסט להט״בי, בתוספת התפלספות ואכילת ראשים וסדרת המשך הגובלת בהתעללות ל״שר הטבעות: טבעות הכוח״ (עם אלפים שחורים?) שגרמה למעריצים לתלוש שערות, בקיצור הבנתם את הפואנטה.
כל עוד הרגרסיה התרבותית הזו מתרחשת, תודות לתרבות הפוליטיקלי קורקט והווק קולטצ׳ר שהרסו כל חלקה טובה בדרכן למרק את המצפון של כולנו (ג׳י ט׳יינקס) על ״פשעי העבר״. יוצא שאנחנו, הקהל המסכן, ממשיכים לקבל ריבוטים מחורבנים לסדרות וסרטים שפעם היו טובים ועכשיו כבר ממש לא.
ובתוך כל הטרלול הפרוגרסיבי הזה הנפגע העיקרי הוא ההומור. לבדו הוא עומד תחת מתקפה ישירה ע״י האנשים הכי חסרי חוש הומור אשר מתחבאים מאחורי רגישות חברתית מוגזמת במעטה של צדקנות מאוסה ובסופו של דבר הורסים לכולנו את הכיף. משפחת באנדי היא הרבה מעבר למשפחה לא מתפקדת, היא גם משפחה מלוכדת אשר דואגת אחד לשני (אפשר לראות זאת באין ספור פרקים).
הם לא רק צוחקים על שמנות ועל נשים, הבדיחות מופנות כלפי כולם ובראש ובראשונה כלפי עצמם. זה לא שמשהו איתם לא בסדר, כמו שמשהו איתנו כחברה לא בסדר. אז כן, במקום להדגיש את הרגעים היפים בחיי משפחה הסדרה שמה זרקור על הרגעים הלא נעימים, ולזה גבירותי ורבותיי קוראים קומדיה.