שלוש פעמים ראיתי את "פתלתל", סרטם הדוקומנטרי המופתי של אבי בלקין ואבי לוי, עד שהצלחתי לעכל את גודל המכה. 60 דקות של הלם ברקות, המספרות את סיפורו הטרגי של נהר הירקון, שנקרא "אל עוג'ה" (פתלתל בערבית) לפני שהגיעו הנה הציונים הראשונים. ובחלוף יותר ממאה שנות ציונות, הפך לתעלת ביוב, אינסטנט טבע כעור ומסריח, כתב אישום חמור ביותר נגד כל הפשעים שהתבצעו כאן בטבע הבראשיתי, שהסתדר מצוין בלעדינו.

באחד מפיתולי "הפתלתל", מספר אחד הקולות המספרים סיפור הממשיל בצורה מושלמת את כל סיפורו של הנהר המקולל: "אחרי קום המדינה, בן גוריון (דוד) בא לויץ (רענן), ראש הקרן הקיימת, ואומר לו: 'אני רוצה שתיטע בירקון מיליון עצים'. ויץ עונה לו: "אבל המערכת האקולוגית לא תעמוד בזה'. אז בן גוריון אומר לו: 'או שאתם תעשו את זה, או שמישהו אחר יעשה את זה'. 


אז ויץ אומר לו: 'או.קיי. אנחנו נעשה את זה. אבל תגיד לי למה? אז בן גוריון אומר לו: '2,000 שנה נדדנו. אדם שנוטע עץ, לא נודד יותר'". אם תרצו, סיפור הירקון הוא המשל לכל הסיפור של הציונות, שבעזרת חבר'ה כמו בן גוריון ביקשה לשנות את כל הסביבה הטבעית, כדי שהעם היהודי יפסיק לנדוד. האם הוא הצליח? לא בטוח.

בתחילת "פתלתל", מספר המשורר רוני סומק על חברה מהולנד שבאה לראות את "הנהר" שעליו סיפר לה בהערצה ובגעגועים. הם ירדו מקו 4, הלכו כמה צעדים, ואזהיא הסתכלה עליו כמו אנתרופולוג שמסתכל על יליד, ואמרה לו: "אתה רוצה להגיד לי, שלשלולית הזאת אתה קורא נהר?" ואז היא מסתכלת על גשר הירקון, ואומרת לו: "אני בחיים, בחיים, בחיים, לא ראיתי גשר כל כך גדול מעל תעלת ביוב".

"כולם ראו את חורבן הטבע", מספר מוקי צור (שהיה מורה שלי בתיכון), "הכתובת הייתה על הקיר. כולם ידעו שיש לזה מחיר. אבל כולם מדחיקים ומכחישים, למרות שכולם יודעים שאסון גדול מרחף מעלינו. ואז, כשזה בא, זה בא בהפתעה מוחלטת, רעידת אדמה. אבל אנחנו ידענו שזה יבוא. חזינו את זה. ולרגע הואר הקשר של הכשל החברתי והאסון של הטבע".

דבריו של מוקי צור נשמעים על רקע אסון המכביה ב-1997. מצד אחד בימת חוגגים הזויה וכוחנית עם "אסטרונאוט" שנוחת על הבמה, על רקע קול משמים שמכריז: "העתיד כבר כאן", וחבורת רקדנים שמפזזת על רקע השיר "לא נזוז מפה". מצד שני, גשר חלטוריסטי שעליו צעדה משלחת אוסטרליה למכביה ה-15, וצנחה לתוך מימיו הממיתים של הירקון, שפעם, לפני קום המדינה, היה נהר שוצף קוצף, ובחלוף 100 שנות ציונות הפך למלכודת מוות.

2008. שוב חוזר הירקון לתודעה בהקשר אסוני. רוז פיזם, ילדה בת 4 וחצי, שסבה הטביע אותה בירקון במזוודה אדומה. מוות נוגע במוות. הירקן הפך למקום חשוך, אפל, ארץ לא נודעת, גיהינום.

2009. השייטת יסמין פיינגולד, אלופת ישראל בחתירה, התהפכה מהקייק לתוך הירקון המצחין. במשך דקות ארוכות מבחינים בה עוברים ושבים, ונמנעים מלקפוץ לנהר המוות כדי להצילה. עד שאדם מבוגר קופץ ומציל אותה ממוות בטוח. מצמרר. 

בסוף "פתלתל", כשהנשמה כמעט נעתקה ממני, מסכם רוני סומק את פרשת הירקון העגומה בשיר שכתב אחרי שחברתו ההולנדית אמרה לו, אפרופו סיפוריו על הירקון, שהוא חי בסרט. השיר נקרא "שבע שורות על פלא הירקון": "עוד מעט תישלף העיר תל אביב כמואקדח/ מה שיבוא מכיוון הים יתחיל ברוחות חמות/ וברחובות כבר ידברו בשקט של אחרי היריות/ חבל שאין קרקס בעיר הזאת חבל שאין בולע חרבות/ שאין קוסם שאין פילים שאין דרקון/ חבל שרק סירה אחת עוברת/ עכשיו כשאני מראה למישהי לא מכאן את פלא הירקון". 

"פתלתל". סרטם של אבי בלקין ואבי לוי. 21.1. יס דוקו