״איינשטיין בארץ הקודש״, ערוץ 1, יום ג', 3.2

ב-2.2.1923, בדיוק לפני 90 שנה, הגיע לארץ ישראל היהודי המפורסם ביותר בזמן ההוא - אלברט איינשטיין. הסרט ״איינשטיין בארץ הקודש", ששודר השבוע בערוץ 1 במסגרת רצועת הסיפור האמיתי וניתן לצפות בו בהוט ויס vod, הוא תיעוד ביקורו הראשון (מבין שניים) של איינשטיין בארץ, והצצה לעולמו של המדען הדגול דרך הביקור.

איינשטיין, אף על פי שחי ועסק בעבודתו האקדמית באירופה, היה ער למורשתו היהודית ולהתעוררות הציונית באירופה ובפלשתינה. התפתחות אוניות הקיטור שאפשרה שיט למרחקים גדולים שנים רבות עוד לפני ביקורו, הביאה לפלשתינה חוקרים וצליינים רבים שביקשו לראות במו עיניהם את המקומות הקדושים. המילים "ארץ הקודש״ הילכו עליהם קסם. הם האמינו - מי יותר ומי פחות - שיפגשו פינת עולם שנוגה עליה אור של קדושה. אולי המפורסם ביניהם - אחרי איינשטיין - היה הסופר מרק טוויין, שכתב בעקבות ביקורו את הספר הנפלא "מסע תענוגות בארץ הקודש".

כמו טוויין, רבים מהתיירים השאירו אחריהם עדויות כתובות. אלו שבאו מסונוורים מראש מצאו בארץ השוממה וההרוסה ממאות שנים של מלחמות וחילופי שלטון עדויות רבות הוד למע־ שי האל הנשגב. טוויין המושחז ראה בהר טרשים קירח הר טרשים קירח, לא פחות ולא יותר. בהריסות הוא ראה הריסות, ואת מעשי האל הנשגב הוא הותיר לפרשנות האישית של כל כותב וקורא.

איינשטיין השתייך למפלגתו של טוויין. מבטו היה זה של איש המדע שבורר ומנפה את מה שאינו עובדות בלבד. אחרי בואו לפלשתינה נלקח לחמישה ימי ביקור בירושלים. מדי ערב היה מסכם ברשימות קצרות את מה שראו עיניו, ולאחר מותו, כשהועבר כל הארכיון הפרטי שלו לאוניברסיטה העברית, נחשף הרושם - הרע - שהותירה בו עיר הקודש. האיש המרכז אירופי חש גועל ודחייה מרחובותיה המוזנחים והמזוהמים של העיר.

הוא לא ניסה לעדן ולהסתיר את ההתנגדות החריפה שעורר בו אורח החיים היהודי בעיר. הוא תיאר את תושביה היהודים כמי שחיים בעליבות כלכלית, כמעט שאינם עובדים, בוכים בכותל המערבי, מתפללים כל היום לתחיית תפארתה של העיר ומתקיימים בעוני מחפיר ופרזיטי על ה"חלוקה". הוא השתמש במילים חריפות כלפי יהודי העיר. הוא כינה אותם "קהי מוחין", "נושאי עבר ללא עתיד". מרואיינים בסרט טוענים שאיינשטיין, כמו שאומרים, בא מאהבה. שמתוך חמלה לאחיו היהודים כתב את הביקורת. אולי. אולי לא. איינשטיין כבר לא עמנו כדי לפרש. בכל אופן, ביקורתו דומה לזו של הרצל, ולזו של מרק טוויין.

מירושלים המשיך איינשטיין לתל אביב ושם הרגיש מעט טוב יותר. הוא ראה אורבניות, צמיחה, דינמיות שכה חסרו לו בירושלים. העיר הצומחת מתוך החולות והחילוניות שלה דיברו אליו. אלא שלהשתקע כאן לא העלה בדעתו. כמו הרצל בשעתו, התקשה לשאת את החום, הזבובים והשמש המסנוורת. גם ממרחק 90 שנה אפשר לשמוע את אנחת הרווחה שלו כשעזב את גבולות הארץ, את הלבנט, והפליג בחזרה לאירופה.

אנחנו מכירים את איינשטיין מתורת היחסות שלו, אף כי כמו שנאמר בסרט - אין תריסר אנשים בכל העולם שמבינים אותה לגמרי, ובתוספת חופשית יש מיליארדים שאין להם מושג במה מדובר. "איינשטיין בארץ הקודש" מציע לנו היכרות מעט קרובה יותר עם הגאון, שאגב "לא גילה את סודות היקום", כפי שמוזכר בתחילת הסרט. בעצמו אמר איינשטיין פעם כי "אנו רואים רק את ציפורנו של הפיל״.

בסוף הסרט אנו מגלים שהיה רחוק מלהסתנוור מארץ ישראל. אנו למדים שאהב לפלרטט עם נשים. בקצה המזלג נוגע הסרט בקשייו של איינשטיין עם אינטימיות אמיתית, ב"קיר הזכוכית" האישי, כהגדרתו, שהקיף את המדען הגדול. "אני לא שייך למולדת, לא לחוג חברים, גם לא לאישה אחת", התוודה איינשטיין באופן מרתק. חבל שהסרט נרתע מלהמשיך במסלול זה של היכרות אישית, קרובה ואינטימית יותר עם האיש, ומחמיץ בכך לא מעט. שיחות קרובות, מפגשים, מכתבי אנשים שפגשו בו - בהיעדר כל אלה האיש הדגול נותר עדיין בגדר חידה וחבל.

אנחנו מגלים שהיה פציפיסט. כשדחה את ההצעה לשמש כנשיא המדינה השני, אמר בין שאר הדברים שהישראלים לא יאהבו את כל מה שיש לו לומר. הוא ראה למרחוק את עתידה הלא בהכרח מבטיח של הארץ אם לא תלמד לחמוק ממנו. אם לא נדע למצוא דרך לכרות ברית עם העם הערבי השוכן לצד היהודי נהיה נידונים לסכסוך שיימשך עוד עשרות שנים, אמר. הסכסוך עשוי לדרדר אותנו ללאומנות. אלו דיבורים של בגידה. טוב שהסמולן הזה לא נעשה פה נשיא.

״סלאמס - ערי העתיד״, יס דוקו, 3.2

מה שגורם לסרט "סלאמס - ערי העתיד" להחמיץ את מטרתו הנהדרת ולהפוך לבליל חומרים חסרי מיקוד הוא הצרפתיות שבו. הצורך לנפח לחיים ולהמריא על כנפי מודלים תיאורטיים פילוסופיים, ולא לחדור לעומק הבעיה שאותה הוא מגדיר, באזמל ניתוח חד - ויסלחו לי מעט חברי הצרפתים - ונקי מבלבולי מוח.

מלא במודלים פילוסופיים. מתוך: "סלאמס - עיר העתיד". צילום: באדיבות יס

הנה הבעיה בפשטותה: אחד מכל שישה אנשים על כדור הארץ כיום חי בסלאמס, קרוונים, בתים נטושים ושכונות עוני. מהפבלות בברזיל עד לשכונות העצומות המאכלסות עשרות מיליונים בהודו, דרך רבאט במרוקו, ועד למדינות בעולם הראשון - ערי אוהלים בקנדה, בניו ג׳רזי בארה״ב ועוד.

העוני לא מצטמק. הוא גדל. עד סוף העשור צפוי מספרם של המתגוררים בערי הסלאמס העצומות ברחבי העולם לתפוח לממדים מפחידים -עד מאות מיליונים. ממשלות העולם עושות מעט מאוד, אם הן בכלל מגלות עניין בתופעה. הן מניחות לסלאמס לגדול ולהתפשט עוד, או - על פי טענת הסרט - מייצרות פתרונות שאינם מתאימים לתושבים.

לא כל תושבי משכנות העוני, מתברר, סובלים מתנאי מגוריהם ומעוניינים להחליפם. בוודאי לא בדירות שיכון שמוצעות להם בחלק מהמקומות. דירות השיכון, הם אומרים, מעצבנות אותם. הם מרגישים כלואים בין קירות. הם רוצים את החצר שבה יוכלו להמשיך לגדל בחופשיות את הצנוניות ואת העזים החביבות עליהם. אני נכנסת לדירה ונחנקת, אומרת תושבת אתר קרוונים בלייקווד, ניו ג׳רסי. כאן, בקרוון שלי, כשחם לי אני יוצאת החוצה ויש לי מרחב. ישנם אנשי קהילת הקרוונים שאיתם אני חיה מאז שנולדתי. אין לי אומנם שירותים צמודים. אנחנו אולי עניים אבל מאושרים כאן.

״סלאמס - עיר העתיד״ לא החליט היכן הוא מניח את המצלמה: על אלו שבוחרים בחיים בשכונות העוני, או בבעיה ההולכת ומחריפה של שכונות עוני עצומות ברחבי העולם ההולכות ומתרחבות.

צופה ישראלי לא צריך להביט רחוק מעבר לים. הוא יכול לעבור - ברגל, או במכונית, ליד הריאה הירוקה במפגש הרחובות דרך נמיר, ארלוזורוב ודרך בגין, ולראות את עיירת אוהלי חסרי הדיור הנטועה במקום כבר למעלה משנתיים. קשה להחמיץ את המקום, אם כי הרשויות הישראליות מצליחות לעשות זאת בהצלחה רבה.

עיריית תל אביב, בקדחת הבנייה האינסופית שהיא נתונה בה, צמצמה את שטח המחיה של תושבי האוהלים והפכה את האזור לאתר בנייה. וממשלות ישראל כולן הרי לא מתעניינות כיצד ואם בכלל הישראלי חי. בקצב התפתחות משבר הדיור הנוכחי בישראל מי צריך סרט צרפתי שיספר לנו על ערי העתיד. הנה, יש לנו אותן כאן, ממש תחת האף, בתל אביב. רוצו לתפוס מקום. ♦