סיפור סגור, ערוץ 1, יום ב', 8.6, שידור חוזר במוצ"ש


30 שנה עברו מאז נחלצו, מוכים ופצועים, אנשי גדוד 362 מהבקעה תחת סולטן יעקב. הם כבר העלו פימה, שיערם מכסיף, אבל הזיכרון שלהם, והנפש המצולקת, ממשיכים להילחם בקרב ההוא שהסתיים לפני 30 שנה.
 

חלק בחרו, מרצונם או לא, לא לזכור. איך הייתי, איזה מין טיפוס הייתי, שואל יוצר הסרט "סיפור סגור" מיכה לבנה את הטען קשר שלו, שחי 40 סנטימטר ממנו בצריח הטנק. הטען קשר כאילו איבד את יכולת הדיבור.

כמו דג שהושלך ליבשה ומחפש אוויר, הוא פוער את פיו וסוגר, ומלה לא יוצאת מפיו. החברים מהגדוד היו מעדיפים שלבנה לא יתעסק בחומרים האלה. כולם חיים, פחות או יותר, באיזה שיווי משקל נפשי. כולם התארגנו על התמונה. חוגגים את יום העצמאות באחווה וברעות ובנתחי בשר על המנגל. הם מאוחדים בטינתם בת ה-30 שנים לקמב"ץ זגגי, שעקף את עירא המג"ד, הטיל ספק בסמכותו וביכולותיו, ופנה בקשר למפקד הגיס, ונזרק בעקבות כך מהגדוד בידי עירא הזועם. 
 

הנרטיב של הלוחמים הזקנים מגובש. הם מאוחדים בתחושת הכישלון וחוסר האונים, בזעם על שננטשו בידי דרג הפיקוד הגבוה. לעצמם הם יודעים, אלה שישנים בלילה ואלה שלא מצליחים להירדם, מי הטובים בסיפור הזה ומי הרעים. יאנוש ואהוד ברק לא יזכו אצלם לצל"שים. 
 

ובא הסמג"ד מיכה לבנה, אחד מגיבוריהם הטובים, חמוש בחטטנות שלו, מכריז על עצמו כאחד מהרעים. מערער את שיווי המשקל הרעוע. מגרד את הצלקת הדקיקה שמתוחה בקושי על פני הפצע. 
 

מיכה לבנה הבריז. מיכה לבנה, בתגלית עוצרת נשימה לו ולצופים, השתפן בקרב, שיקר והתחבא. באופן אישי, אגב לא יודע מה הייתי עושה במקומו של מיכה לבנה. לא יודע אם הייתי מסתער על סורים עם סכין בין השיניים. הייתי בגדוד טנקים שנסע לא רחוק מגדוד 362  באותה מלחמה. האש היחידה שטעמנו הגיעה בדמות כמה כדורים שתעו בדרך ויצאו ממקלעים של פלוגה אחרת בגדוד. הצלילה המבועתת שלי למעמקי הצריח לא הייתה מביישת אלוף אולימפי בקפיצה לבריכה.

כמה דקות אחר כך הוכרזה הפסקת  אש, ואם היה מקום בתוך הטנק, הייתי יוצא בריקודים. אני זוכר את הלילה הבא שהיה המפחיד בחיי. על הגבעות מסביב רצו חיילים סורים עם מזוודות הסאגרים בידיהם. לא נורתה ירייה, אבל די היה בשקשוק הביצים שהיה מנת חלקי אז, כדי לצרוב בזיכרון את החוויה המפוקפקת לשנים רבות כל כך קדימה.

ככה שאני לא נכנס כלל לשטח הממוקש של ניתוח התנהגותו ולכאורה בגידתו בחבורה. לא הייתי רוצה, עם זאת, להיות בנעליו במסיבת יום העצמאות המסורתית הבאה של החברים מגדוד 362. במקומו אולי הייתי שוקל לחזור על המעשה עם הטנק, שם בעמק הבכא של סולטן יעקוב ונשאר בבית.
 

 אולי לבנה מבקש לעצמו כפרה דרך ביזוי עצמו קבל כל צופי הסרט. בקרב חבריו הוא משלם וישלם מחיר. הם יזכרו לו את הסרט. במסע ההיטהרות העצמית שלך, אומר לו המג"ד עירא אפרון, לא ספרת אף אחד. 
 

הערוץ הראשון הניח כאן יד על פנינה נדירה, ומבחינה מסוימת הצליח לפספס אותה. לא כל יום מתוודה סגן מפקד גדוד, שתחת אש התחבא ושיקר למפקדיו וחייליו. בלי מהומה, מתחוללת מהפכה שקטה בערוץ. מספרן של תוכניות האיכות, המצדיקות שידור ציבורי לראשונה מזה מי יודע כמה שנים, הולך וגדל.

אלא שחוסר היכולת לחולל מהומה הוא בעוכריו של הערוץ הראשון. כאילו נקטעה בניתוח יכולתו להרעיש, לפתות, למשוך אליו צופים בשלל קדימונים וטריקים, היכן ששאר הערוצים האחרים  היו הופכים עולמות. כל ערוץ אחר לא היה מניח לבריחתו של מיכה לבנה בקרב בסולטן יעקוב לעבור בדממה כזו. בערוץ הראשונה מיכה לבנה עדיין בחור אמיץ.  

שיחת נפש, פרופסור יובל גז עם עו"ד ששי גז


אף פעם לא הצלחתי להבין למה אנשים יספרו מה קורה אצלם בבית או בנשמה מול מצלמת טלוויזיה. מהצד של הצופה, למי שיש משהו מוצלח לעשות, לא הייתי עוצר נשימה בציפייה לשיחת הנפש עם יובל גז. שום דבר רע במיוחד לא מתרחש שם. יובל גז, הוא הרי אנליטיקאי, יושב שם כולו קשב, כולו חיוכי צפיחית בדבש, לא להפריע לבר שיחו להלך בשרעפים ולפתוח את סגור לבבו.

התפאורה מסביב אינסטנט אישית, כמה ספרים על מדפים, איזה ואזה חסרת פרחים. לא משהו שיפריע ליצור את ההעברה. ויובל גז, סליחה, פרופ' יובל גז, כולו קשב, מנסה בכמה דקות לצלול ולדלות כמה פנינים מנפשו של המטופל.


בעצם הגעתי לתוכנית בטעות, כי חשבתי שששי גז הוא יורם שפטל, ואולי שם ייצא קצת מיץ, יהיו קצת צעקות. אבל כבר הגעתי, אז הקשבתי, וכמו שאמרתי, אין סיבה להגיע. לא שגז רע, אבל גם לא שווה שעת (או חצי שעת) מסך.

גדל בבית עני אבל טוב, אוהב את המקצוע, גם רעייתו ובנותיו עורכות דין. רק בסוף יובל גז עולה על הסיפור שגז פתח תיק (כאילו תיק) לעצמו, ומנסה כבר שנים רבות לפענח את עצמו. אולי אם גז היה עושה עבודת תחקיר מעט טובה יותר, היה עולה על הסיפור לפני הקלטת הריאיון ונובר בו יותר, אבל גז הוא צפיחית בדבש, לא עיתונאי. אז תודה רבה, עורך הדין ששי גז, שבאת לאולפן שלנו והיה לי ממש נעים לראיין אותך. 


שבעה ימים בסנט פטרסבורג, יס דוקו, יס vod, 17.6


"שבעה ימים בסנט פטרסבורג" הוא סרט שלא יוצא מהילוך ראשון מהרגע הראשון. ליזה נוסעת לרוסיה לפגוש את בנה ליאוניד, אותו לא ראתה 12 שנה. ליאוניד עלה לישראל, אך לא נקלט בה וחזר לרוסיה. הוא היה רוצה לחזור, לפחות לבקר את אמו, וליזה רוצה להביאו אליה לארץ החדשה, אבל ליאוניד נחשב כעריק מצה"ל וצפוי לעונש מאסר של כשנה וחצי.
 

"שבעה ימים בסנט פטרסבורג", מלבד שהוא מתאר דרמה אנושית אותנטית, הוא סרט מהורהר, שכאמור אינו מזדרז לשום מקום. היוצר ראובן ברודסקי מקדיש פרק זמן ארוך וזהה להרהורי ליזה בנופי סנט פטרסבורג המקסימים, ולמעקב אחר ליאוניד לוגם מרק. למותר לציין שבסצנת המרק, ואחרות דומות ובעלות חשיבות דרמטית זהה, העפעפיים צונחים והיד זוחלת אוטומטית אל השלט.
 

הבעיה היא בעיה, ההתלבטות היא התלבטות, לא לליאונידים התכוון צה"ל, כשהגדיר את המושג "עריק". ואם יש רבים כמוהו, יש לפתור את הבעיה. אולי כאן תצמח תועלת מ"שבעה ימים בסנט פטרסבורג".


ממי, עונה 2, מה-7.6, הוט קומדי סנטרל והוט vod


בעונה הראשונה, "ממי" הייתה יקירת המבקרים, זכתה בפרסים, התעסקה בנושאים שלא מתעסקים בהם בדרך כלל, ולא בלשון יפה. התחרו בחלוקת מחמאות ופרסים. הנשים ב"ממי" מקללות, משקרות, מתנהגות לא יפה, וזה חידוש מרענן.






אלא שבסופו של יום זהו סיטקום, מודל שאמור לייצר אחת ל-20 שניות בדיחה, שכופה את המודל השמרני שלו. ומה שמעצבן יותר זה הצחוק המוקלט. שבוע אחר שבוע אני נמלט מתוכניות בעלות צחוק מוקלט. יהיה מרענן לשמוע בכי מוקלט. קללות זעם מוקלטות. איפה הסיטקום שייתן לי את זה.