1. הדמעות של דוידזון

בעז דוידזון נראה ונשמע כמעט כמו ההפך המוחלט מהסרטים שהוא חתום עליהם. מי שהביא לנו את העסיס וההווי של ״צ׳רלי וחצי״, ״חגיגה בסנוקר״, ״אסקימו לימון״ ועוד ועוד, יושב במבט חתום ובדיבור אטי, נטול אינטונציות כמעט, גם כשהוא מדבר על כמה מהסרטים האהובים ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי. במונחים מספריים, מדובר בבמאי המצליח ביותר שפעל כאן, עם לא פחות משבעה שלאגרים גדולים, אבל כל זה לא גורם לו לצאת מהקונכייה - עד שמדברים על תל אביב. כלומר, על הרגע שבו עזב אותה, ועל אין ספור הרגעים שעברו מאז וגרמו לו לייסורים קשים. ״אני לא יכול להגיד לכם לכמה פסיכיאטרים, לכמה הילרים, הלכתי בלוס אנג׳לס, אפילו למהפנט, כי הגעגועים האלה לתל אביב פשוט הרסו אותי״, הוא אומר והקול שלו נסדק. ״בסוף זה עזר, דרך טיפול אינטנסיבי. אני חושב״.

אנחנו בתל אביב, בבוקר יוני חם, והאיש שמולנו יושב בחולצת הוואי פתוחה - אמריקאית בעליל - ופתאום מתחיל לדמוע. ברקע קשה שלא להבחין בדמעות של הילד מיקו, שנפרד מצ׳רלי ועולה על מטוס לאמריקה, כדי לא לחזור.

2. לא ככה מתים

יהורם גאון הוא המרואיין הכי מצחיק מבין 170 האנשים שראיינו בסדרה, ללא כל תחרות. כל משפט שני שלו הוא פאנץ׳ אדיר, שגורם לך לתהות בדבר חלק מההחלטות שקיבל בקריירה. במילים אחרות, בחיים הוא מצחיק פי כמה מבכל תפקיד שגילם. רגע השיא, במובן הזה, נרשם כשהוא סיפר כיצד מנחם גולן הדריך אותו, בסצינת מותו של יוני נתניהו ב״מבצע יונתן״. חברו של גאון, אברהם ארנן, מייסד סיירת מטכ״ל, הסביר לו שכשחוטפים כדור מתים מיד, בלי נפנופי זרועות ומחוות דרמטיות, וכשגאון הגיע לסט הוא אימץ את העצה. מנחם גולן יצא מדעתו, רץ לעברו והחל לצרוח: ״מה אתה עושה? ככה לא מתים! תעשה ככה! תרים ידיים! תתפתל!״. גאון ניסה להסביר לו שארנן ראה הרבה אנשים מתים, ושחייבים אמינות בסצינה, אבל גולן לא התרשם. ״מה אכפת לי ארנן, שמרנן. זה הוליווד, אתה מבין? הוליווד! עכשיו תמות כמו שצריך״. בשורה התחתונה, אחרי שגולן צפה בצילומים, הוא פנה לגאון בקול שפוף ואמר לו ״ארנן צדק״.



יהורם גאון. מנחם גולן יצא מדעתו


3. אונס מול המצלמה

אותו מנחם גולן התארח על הסט שלנו באחד הראיונות האחרונים בחייו. הוא גם ערך לנו סיור מודרך ביפו, בעקבות הסטים של סרטיו המיתולוגיים. היה ניכר בו שהוא רחוק מקו הבריאות, אבל גולן היה עדיין מלא באותו להט ילדותי ויוקד שאפיין אותו תמיד. הוא הטיח שוב ושוב דברי עלבון בוערים כלפי קרנות הקולנוע, שלתפיסתו הרסו את תעשיית הסרטים המקומית, זכר כל פרט וחי את הזיכרונות באותה טוטאליות מפורסמת. אבל היה רגע אחד שבו אותה טוטאליות גרמה לחלק מאנשי הצוות שלנו לאבד את שלוותם. דיברנו על סצינת האונס בסרט ״מלכת הכביש״. גילה אלמגור, שהתארחה אצלנו לפני גולן, סיפרה שבצילומים עצמם גולן הורה לשחקנים, ללא ידיעתה, לגעת בה במקומות אינטימיים ולתחושתה ממש לבצע בה אונס, כדי להגיע לתוצאה אותנטית יותר. היא דיברה על כך כעל טראומה קשה. כששאלנו את גולן בדחילו ורחימו אם זה נכון, לא רק שלא הכחיש, הוא גם הוסיף ״אני צעקתי לדוביד גורפינקל הצלם, ׳תזיין אותה עם המצלמה!'״. בתום הראיון, אחרי שגולן נסע הביתה, אכלנו צהריים. זאת הייתה הארוחה הכי שקטה בתולדות הצילומים.

4. נשקתי לשוטר אזולאי

כל הראיון עם ניצה שאול היה קסם אחד גדול. מהסיפורים על יעלי מ״גבעת חלפון אינה עונה״ וחוסר היכולת לנשום בזמן הצילומים מרוב צחוק, ועד לדמות שלה ב״סנוקר״. אבל הרגע שבו כולנו הסמקנו מהתרגשות - ואני מדבר על למעלה מעשרה אנשי צוות - היה זה שבו דיברה על ״השוטר אזולאי״ ועל שייקה אופיר, שלצדו שיחקה בסרט. ליתר דיוק, השלב שבו שחזרה את הנשיקה ביניהם (שמופיעה בסצינת החלום, שבה השוטר מפנטז שהוא בלש פרטי, המציל את אהובתו מפני גנגסטרים). שאול חזרה בבת אחת לדמותה המבוישת בגיל 19, אז הייתה צריכה - בתפקידה הראשון בקולנוע - להתנשק עם אחד השחקנים האהובים והמוערכים בארץ. היא סיפרה שמרוב מבוכה לא הסכימה שיתנשקו בחזרות, ואז כשהגיע זמן הצילומים, מתוך לחץ ״פשוט תפסתי אותו ונשקתי לו״, אמרה והסמיקה כמו ילדה. וכולנו איתה.


קסם אחד גדול. ניצה שאול


5. כל ממזר במאי

חלק ניכר מהפרק השני בסדרה עוסק בדמותו של אורי זוהר. אולי הקולנוען הנערץ והשנוי ביותר במחלוקת שפעל פה. זוהר היה, לפי כל התחקירים הרבים
שערכנו, גאון כריזמטי שסחף אין ספור אנשים, שהסכימו לעבוד עבורו בחינם, אבל גם אדם לא קל - בלשון המעטה - שפגע בלא מעט מהם. הבעיה הייתה שכשהמרואיינים התיישבו מול המצלמה, הם הסכימו רק להפליג בשבחיו. זה לא שרצינו חלילה להוציא את דיבתו, אבל ביקשנו להציג דמות עגולה ככל האפשר, בדיוק כמו הדמות האוטוביוגרפית שזוהר הציג בסרטיו שלו.

ואז, כשכמעט התייאשנו, הופיע עודד קוטלר, כן כן, זה שעלה השבוע לכותרות עם ״נאום הבהמות״. קוטלר שכיכב בסרטיו של זוהר, ״שלושה ימים וילד״ ו״כל ממזר מלך״, שחזר אירועים שבהם הבמאי התנהל באכזריות אמיתית. הוא סיפר על רגע בצילומי ״שלושה ימים וילד״ שבו הצוות נעלם במכוון לילד ששיחק בסרט, כדי שהסצינה שבה הוא מוצא עצמו לבד בבית הקברות תיראה אותנטית. כל זה היה מתואם, אלא שזוהר החליט להאריך את ההיעלמות הרבה מעבר למתוכנן. הילד המסכן נכנס להיסטריה, וקוטלר, שלא יכול היה לשאת זאת יותר, יצא מהמחבוא באמצע הצילום. הכישרון הגדול של אורי, הוא אמר בפשטות, לא כיפר על ההתנהגות שלו.

6. החלילן ממחנה יהודה

הרעיון להביא את זאביק רווח דווקא לשוק מחנה יהודה נבע בכלל מהלוקיישן של סרטו הראשון כבמאי (והיפה מאוד), ״רק היום״. אבל כעשר שניות אחרי שרווח החל לפסוע אל תוך הרחוב הראשי של השוק, הבנו שאנחנו מצלמים בכלל קמפיין בחירות. נשיאות, ראשות העיר, ועד השכונה, לא משנה. באותו רגע רווח היה מתמנה לכל דבר. הציבור שהיה נוכח בשוק פשוט הלך אחריו, בנחיל הולך ומתעבה, כאילו היה החלילן ממחנה יהודה. הם לחצו את ידו, השמיעו חיקויים, הצטלמו איתו בסלולרי והרעיפו טונות של אהבה על השחקן הוותיק. בדברי ימי הקולנוע הישראלי, בגרסתם האקדמית לפחות, לרווח לא שמור מקום של כבוד כמו זה שראוי לו. אבל ברחוב - ובגרסתו הקלישאית מכל, השוק - הוא לגמרי המלך.


כמו קמפיין בחירות. זאב רווח

רווח עצמו התרגש עד דמעות מהסצינה. כשגשם ירושלמי החל לטפטף פתאום, נדחקנו לתוך אחת המסעדות (כולן הציעו לו להתיישב בתוכן, כמובן). בעל המסעדה ויתר ברצון על מחצית מהשולחנות שלו לצורך הצילומים, בשעת צהריים וללא תמורה כספית, רק בשביל התמונה המשותפת עם רווח. ורק שם, בחלל הקטן ואפוף ריחות הקובה, רווח נטש את הגישה הממלכתית ודיבר בגילוי לב על העלבון. על השנים שבהן הממסד התרבותי לא ספר אותו. ״מי הם שיגידו לי מה זו תרבות?״, הוא צעק בכאב אמיתי. ואז צעק שוב. ואחרי כמה שניות של הפתעה, עטה את החיוך הרווחי המפורסם והתפנה לחתום למעריצים.

7. חתונה מוקדמת

כנות היא מצרך נדיר בכלל, ובקרב אנשים ידועים בפרט. לפני שדובר קוסשווילי הגיע לסט, התלבטנו לא מעט איך לדבר איתו - בעדינות מרבית - על העובדה שאחרי הסיפתח המפואר של ״חתונה מאוחרת״, הסרטים שלו לא ממש הצליחו. אבל אחרי חמש דקות של ראיון התברר שקוסשווילי הגיע לגמרי במוד של חשבון נפש. הוא הודה שבצילומי ״מתנה משמיים״ לא הסכים להקשיב כלל להערות, כי היה שיכור ניצחון מסרטו הראשון, ובדיעבד היה צריך להוריד ״שעה מתוך הסרט״. אמר שכשהוא צופה ב״התגנבות יחידים״ הוא שואל לפעמים איפה לעזאזל היה הבמאי בצילומים, ולא היסס לבטא את חששותיו לגבי העתיד המצפה לו. זה היה עצוב, זה היה מרגש, לפעמים מקושקש ולפעמים קורע את הלב. כמו סרט של דובר קוסשווילי.

8. החיים על פי אסי

אסי דיין התראיין אצלנו בערך חודשיים לפני מותו. ההיערכות להגעתו לסט שילבה בין דריכות, היסטריה וחוסר אמון מוחלט. כל שלב בדרך נראה כמו מתכונת לאסון. האם יתעורר, האם יעלה למונית, האם יירד ממנה, האם יהיה קוהרנטי, האם יירדם על הסט, האם יתעורר וגו'. אבל ביום הצילומים הכל דפק כמו שעון שווייצרי. פוג׳י, מכיר? אסי הגיע במצב רוח טוב, הזיכרון שלו היה מופתי, והוא היה מרוכז למשך שלוש שעות תמימות ומפרכות.


אסי דיין


שיאים קטנים: ההיסוס שלו אם לחבור לבעז דוידזון בשנות ה-70, שכן האחרון הסתובב עם חבורת לול, שהיו ״חשישניקים״ לדברי דיין (כולל טונות של אירוניה היסטורית, כמובן); ההסבר על בניית דמותו של שמגר ב״גבעת חלפון״ (ביקש מטוביה צפיר להתנהל כאילו מונחת חתיכת חרא קטנה מתחת לאפו); והפחד האדיר שלו, לפני ״החיים על פי אגפא״, מלמות כשכל מה שמיוחס לו הוא ״כמה בדיחות של הגששים״. בלי שום קשר, אחרי חצי שעה של צילום, הוא שלף פתאום סיגריה מהכיס. אסור לעשן על הסט. זה לא חוקי, מנוגד לחוזה ועלול להפעיל את גלאי העשן. אף אחד מבין המרואיינים לא העז אפילו לחשוב על האפשרות. אבל במקרה של אסי דיין, אל תגלו, אפילו הצענו לו אש.

9. תימני שבוז מלבנון

הסיפור של שיר הנושא של ״שתי אצבעות מצידון״ לא היה עובר היום בחיים בשלום, מטעמי פוליטיקלי קורקט. אבל הוא קרה, והוביל לאחד מהלהיטים הגדולים ביותר שנוצרו כאן בקולנוע. הבמאי אלי כהן סיפר לנו את ההשתלשלות. הוא קיבל את השיר כסקיצה מוקלטת על קסטה, היישר לצילומים בלבנון. השיר הגיע באיחור, לא שובץ לו זמר והיה צריך כבר לצלם את הסצינה שבה הוא מושר. מה עושים? ״מחפשים את התימני היחיד באזור״, כהן מסביר. ״האגדה מספרת שכולם שרים מצוין״. התימני היחיד באזור היה בועז עופרי, ששיחק בסרט, ונהג לשיר בהסעות בבוקר. כך הוא לכד את אוזנו של הבמאי. עופרי הסתגר בתוך רכב צבאי, הפעיל את הקסטה, וכעבור שעה כבר צולמה הסצינה שבה הוא מבצע את השיר - שמילותיו הודבקו על גבם של כמה מהחיילים, כי הזמר עוד לא זכר אותן בעל פה. היתר, כמו שאומרים, היסטוריה. וכשעופרי הגיע אלינו כדי לבצע את השיר, נרשמה גם היסטריה.



10. נקמתו של משה איבגי


לכל אחד מעשרת פרקי הסדרה חיפשנו גיבור או גיבורים, שסיפור הפרק יוכל לעבור באמצעותם, ודרך הביוגרפיה שלהם. כשהגענו לתחילת שנות ה-90, אחת המחשבות הראשונות הייתה - משה איבגי. בכל זאת, מדובר בעידן שבו הוא היה שם נרדף לקולנוע ישראלי. אבל אז החלו לעלות חששות. הימים ימי טרום ״זגורי אימפריה״, והיה משהו באיבגי שהרגיש שחוק. כמעט משומש. כשהוא נכנס לסט הצילומים החששות רק התגברו. קטן כזה, נראה כמו האיש הכי ממוצע בעולם. האחרון שתשימו לב אליו כשיפסע מולכם ברחוב. איך הוא יסחב על כתפיו הצנומות פרק שלם? איבגי התיישב אל מול המצלמה, ואז הצצתי במוניטור - המבחן האכזרי, האמיתי והטוב מכולם. ראיינו, כאמור, למעלה מ-170 איש במהלך הצילומים, ובכל פעם מחדש הופתעתי מהפער בין מה שהמצולם מקרין בחיים האמיתיים, לבין מה שעובר במצלמה. אבל במקרה של איבגי מדובר פשוט בשני אנשים שונים. בחדר ההמתנה הוא היה איציק פינקלשטיין. מול המצלמה הוא הפך לנקמתו.

הסדרה ״חגיגה בעיניים - סיפורו של הקולנוע הישראלי״ תעלה לשידור בערוץ הראשון ביום ראשון, 21.6. מפיק: אריק ברנשטיין, במאית: נואית גבע, עורך תוכן: יאיר רווה, תסריטאי ראשי: שי להב.