"Mr. robot", סלקום tv

שר דקות מתחילת הצפייה חשבתי שאם משהו לא ישתנה פה במהירות, אני מפסיק לצפות בפרק. עוד עשר דקות עברו והייתי מאוהב. ידעתי שאני לכוד, תפוס, לא עוזב את הסדרה עד הפרק האחרון שלה ומחכה בקוצר רוח לעונה הבאה. "Mr. robot" עושה עוול לעצמה כשהיא מכירה לנו את אליוט, הגיבור המרכזי שלה. אליוט, גאון והאקר מחשבים, מקדיש את כישוריו בשעות העבודה לחברת אבטחה המגנה על מערכות טכנולוגיות מפני פריצות האקרים כמוהו. כשהוא יוצא מהמשרד אליוט הוא אדם צעיר מוכה רגשית, על סף הסכיזופרניה, עכבר החי באפלה וחסר יכולת לקיים קשרים חברתיים.

בדקות הראשונות של תחילת הסדרה אליוט מדבר ומדבר ומדבר לעצמו ולא מובן מה הוא רוצה מעצמו, ובעיקר מהצופים. המלצה חמה: אל תישברו שם. תצלחו את החלק הבלתי ברור, שאגב, אפשר היה לקצר אותו בלי להזיק לעלילה ולקצב התפתחותה. בהמשך יבואו קטעים נוספים דומים, עם כמויות גדושות מעט של טכנולוגיה המובנת רק ליודעי ח"ן. שוב, מומלץ להתגבר עליהם. את מה שבלתי ברור השאירו בלתי ברור. אפשר להסתדר בלי. זה כדאי.

בספוילר קטן, אליוט מצטרף לחבורת ההאקרים שנגדה נלחם בתחילה בגלל חשבון ישן שיש לו עם - לא חשוב. מי שירצה, יצפה בעצמו. סדרה שיש בה סיפור, מתח, קצב, נשמה, גיבור מטורלל שלא תמיד קל לבלוע אותו, אולי גם תהיה אהבה בסוף. עד שהעיתון יתפרסם אני כבר אדע. מומלץ. ועוד איך.

"הצורף", ימי חמישי, מ־26.11, הוט 3, הוט VOD

יש לי אהדה גדולה לסדרות שמהדקה הראשונה מזהים שיוצריהן שפכו בהן הרבה זיעה כדי שייראו על המסך מצוין. בטח בארץ קטנה כמו שלנו, שאין בה מסורת ארוכת שנים של דפוסי עבודה ומשחק משובחים, שההון העצמי מצוי במשורה וצריך להזיז הרים כדי לייצר תחרות כלשהי לצונאמי הסדרות הנהדרות ששוטף בלי הפסקה מעבר לים. הוט שחררה בינתיים לצפייה רק פרק אחד מ"הצורף", דרמת מתח ומסתורין שכתב וביים דרור סבו, כשעל המסך מופיעים בתפקידים ראשיים אדיר מילר, יהורם גאון וליאור אשכנזי, אבל מיד מההתחלה ניכר שהסדרה החדשה באה לשחק במגרש של הגדולים. אדיר מילר, למי שלא צפה בפרק, הוא פסיכיאטר המתמחה בהפרעות שינה, שבעצמו סוחב על גבו תיק של בעיות שינה, המתעורר יום אחד בבר, בלי לדעת איך הגיע לשם, ובדרכו להבנת מצבו נחשפים זיכרונות ישנים מודחקים, חשדות למעשי רצח וקשר למכון קבלי מוזר. 

על “הצורף" חשבו עמוק ולא חלטרו דבר. עד כדי כך שאם יש פרט מעצבן זו העיסה האפורה שהדביקו ליהורם גאון בתור תסרוקת. יותר מכך קשה למצוא. כולם, בינתיים, משחקים טוב. אדיר מילר בתפקיד דרמטי טוב לדעתי מקומיקאי במה (בעצם, לא חוכמה. אף פעם לא התרשמתי מההומור שלו), ויהורם גאון שופך כריזמה בין שהוא שר על במה, ובין שהוא רב נוכל במכון קבלה בירושלים.

העלילה נעה קדימה ואחורה בזמן, בין סביבות אנושיות מעוררות עניין, לא מעצבנת בקפיצות ובתפרים גסים - “הצורף" כאמור עשויה היטב. ובכל זאת, ואף על פי כן, אני לא מתכוון לחכות בנשימה עצורה ליום חמישי הבא, לפרק השני של הסדרה. “הצורף", כחלק מבניית הדרמה, מהורהרת ושומרת על מסתורין. זמנה בידה. היא אינה ממהרת לשומקום. איפה שניתן להתעכב המצלמה מתעכבת, בין שזה חניון שמתרחש/לא מתרחש בו פשע, ובין שזה מראהו החיצוני של בניין משרדים ישן שמתרחש/לא מתרחש בו פשע. מתי נדע אם מתרחש/לא מתרחש פשע? בפרקים הבאים. שוואיה שוואיה. כלום לא בוער. עכשיו מהרהרים. עסוקים בענייני אווירה.

אביו של ארי - הפסיכיאטר אדיר מילר - יושב במחלקת פגועי מוח, ככל הנראה באופן קבוע, סמוך למיטת חולה, ומקריא דברי תורה לאחד מנשה השוכב שם במיטה, ומנשה הנ"ל, ככל הנראה, פגוע מוח - לא עלינו - וככל הנראה אחיו של ארי, אבל איננו יכולים לדעת זאת לבטח משום שהכל מסתורי. הכל ככל הנראה. פתרונים בפרקים הבאים. ככל הנראה. הכל ככל הנראה. אין סיבה להיחפז ולהסביר. אין סיבה למהר. אין סיבה דוחקת להיות קומוניקטיבי יותר, ידידותי יותר למשתמש. יש למצלמה זמן, יש לעלילה זמן. מסתורין, יעני.

אלא שאין למצלמה זמן. גם לעלילה אין. כשיש מאות אפשרויות בשלט, המשחק מתנהל על חלקי שניות. לא תפסת אותי, מתחת את הסבלנות שלי חצי שנייה מיותרת, הצעדת אותי שוואיה שוואיה על קיר בניין בית משרדים ישן חצי שנייה מיותרת, והופ, אני בערוץ הספורט או ב־"Mr. robot", שאני מת לחזור אליו ויש לי כל עשרת הפרקים של העונה הראשונה זמינים בלחיצת כפתור. כולם רצים, התחרות גדולה, “הצורף" לא יכולה להרשות לעצמה לזחול ככה.

"עסק משפחתי", יס דוקו, יס vod, ימי רביעי, החל מ־25.11

זאת תוכנית ריאליטי. שיהיה ברור לצופה מראש. ההבדל הוא שהכללים אינם מוכתבים בידי ההפקה אלא קובעים אותם המשתתפים. והחוק היחיד המוכתב בידי ההפקה הוא שתהיינה מריבות. שכולם, מראש, יריבו עם כולם. על פניו זה נשמע חוק מרושע, אופייני לתוכניות מציאות בטלוויזיה, אלא שכאן הוא מתאר מצב קיים בעסקים משפחתיים, או לפחות חלקם.

הנה חוק נוסף בעסקים משפחתיים, על פי הסדרה: דור ראשון בונה, דור שני נהנה, דור שלישי הורס. במשפחת ויסבורד, שכמעט כל בית בישראל מחזיק מוצר משלה בצורת שקע, תקע, כבל חשמלי וכו', המייסד מרדכי ויסבורד הוריש את העסק לשני בניו, פנחס ויצחק, ולחתנו חיים, ומאז אלה לא מפסיקים לריב ביניהם. דווקא כאן הנכדים מנסים לנהל את העסק, אבל זה קשה כשבדור מעליהם כולם רבים עם כולם במשך עשרות שנים. זה בעצם כמו בדאלאס, אבל בדור השני כולם ג'יי־ארים, והדור השלישי יוצא מדעתו מרוב עצבים.

אצל חוה זינגבוים שוררים השלום והשלווה. יש לה אימפריה של קוסמטיקה ושישה צאצאים. בעלה עובד איתה, גם מרבית הילדים, היא רוצה לגרוף אחריה לעסק את כל הילדים וגם את החתנים והכלות וסביר להניח שתצליח. היא אישה גדולת גוף, תובענית, מין מכבש שכופה את רצונו בין שבחיוך ובין שבקוצר רוח. היא מתוארת כפורצת דרך בתחום הקוסמטיקה הרפואית. בדיקה שנערכה בחדשות ערוץ 10 לא מכבר טוענת כי אין תחום מדעי הקושר בין קוסמטיקה לרפואה. לזינגבוים זה לא מפריע להיות אימפריה. התחום יתיישר, כמו שהמשפחה תתיישר. חוה זינגבוים זה לא ויסבורד.

בסך הכל, למרות כמה חיוכים שהיא מעלה פה ושם, “עסק משפחתי", לפחות על פי תחילתה, לא נראית כמי שהולכת להיות שוס גדול. משפחת ויסבורד תמשיך במלחמות היומיום הקטנות, בניסיונות הצעירים להסיג את גבולותיהם של דור המבוגרים הזועף. באחוזת זינגבוים אירועים כאלה לא יתרחשו. קשה לדמיין מישהו מהאריסים ממרה את פיה של אדונית האחוזה או יוזם מרד כלשהו. “עסק משפחתי" היו צריכים לבחור משפחות מתאימות יותר, זועמות יותר, למהומות עסק משפחתי. בתוכנית הזו לא נראה שתמצאו אותן.