אם היה לי איזשהו ספק שהישרדות מבוימת וההפקה תוחבת את אפה הארוך ומתערבת ברגל גסה בנעשה על האי, בפרק ההדחה של אמסלם אמש, הספק הזה פינה מקומו לוודאות מוחלטת. כמו שבזמנו הצילה ההפקה את דן מנו, בעונה זו הפכה לירון לחביבתם הבלתי מעורערת של המושכים בחוטים והם הצילו אותה מהדחה פעמיים.
בפעם הראשונה, כאשר היא נתקעה עם רון אלוף על החוף בלי מזון ומחסה, אך נוכחה לדעת שהסבל השתלם כשההפקה סידרה להם פסלון חסינות אחרי שפתרו ראשונים את שאלת משקל הנוזלים. וכי למה עלי להאמין שהם באמת היו ראשונים? רק בגלל שגיא הכריז עליהם כמנצחים? וגם אם הם היו ראשונים, הרי יכלה ההפקה להסתפק בהענקת פרס אחר מלבד פסל חסינות שבדרך כלל ניתן רק למי שמנצח במשימת חסינות אישית.
בפעם השנייה ניצלה לירון מהדחה כאשר ההפקה ראתה שהיא נבחרה לנהל את המשא ומתן עם הודא ומיד ארגנה מפה (בעצם דף הנחיות דק ומצ'וקמק) למציאת פסלון חסינות, ולמעשה כמעט דחפה אותו בכוח לידיה, בלי כל מאמץ מיוחד מצידה. העניין גרר בלגן אחד גדול, והיה פשוט בלתי נסבל יותר לשמוע את לירון עם קול מדריכת הצופים לכיתות ד' שלה קודחת בראש. כמה אפשר לבהות בה מדברת בצורה ילדותית ומעצבנת על חוג התיאטרון בתיכון בזכותו הצליחה לממש את כשרון המשחק הנדיר שלה בהונדורס? במהרה בימינו גם ב"הבימה" או "ברודווי".
אזהרה לכל המתמודדים שהיו ויהיו בהישרדות, שמוכנים לאכול ג'וקים ולהסתכן בדלקת ריאות כרונית לכל החיים: היזהרו מידה הארוכה של ההפקה שמגיעה לכל מקום, אפילו לאיים הכי רחוקים ופראיים, טורפת את הקלפים ומשנה מהלכים לטובת מתמודד כזה או אחר, על חשבונכם. ואם זה ריאליטי, אני אלופת העולם בג'ודו. לירון חשבה שהפילה את כולם בפח כי הצליחה לשחק פרצוף עצוב (שתבוא לקחת שעורים אצל בני בן ה-5 איך באמת עושים פרצוף מסכן) אך המוח מאחורי המהלך שהביא להדחתו המפתיעה של אמסלם, היה אך ורק עומר.
האב, הבן והשרשרת
טילטיל ייבב נואשות שהוא לא יוכל להישאר בהישרדות בלי אמסלם, אך עדיין נשאר לשבת כאשר האחרון עזב. אולי כי החליט שעדיף להישאר בהונדורס מאשר לחזור לישראל שבה אין מנהיגים אמיתיים כמו אמסלם, כי מה? "ביבי מנהיג? הרצוג מנהיג?". במחוות כבוד אחרונה, הדהד קולו של טילטיל אל מעבר להרי האנדים "שמעון, אוהבים אותך" וכולם געו בבכי. הוא קצת התבלבל כי בטקסט המקורי שהוא קיבל הוא צריך היה לצעוק: "אבא, אוהבים אותך", מה שלא היה משאיר עין יבשה אחת אפילו אצל החמאס בעזה.
על אמסלם שהודח סופית מהמשחק, אמר גיא שעזיבתו תיזכר היטיב בדורות הבאים של הישרדות בגלל הפרידה הכי מרגשת ממתמודד שהייתה אי פעם בתכנית. ואני אומרת שגם התרגיל של עומר שאילץ את מתחריו לחשב מסלול מחדש, ייחקק בדברי הימים של הישרדות כמהלך אסטרטגי מבריק (כי מה? רק אריק שרון שכיתר את הארמיה השלישית המצרית היה אסטרטג?).
עומר שהכיר את אופיו הנפיץ של טילטיל, ניצל את חולשתו, קרא לו להתקרב לאזור הזומבים (כמו שעשה הנחש לחווה) ולחש באוזנו: "אני, לירון ודנה עומדים להדיח אותך. רק שתדע". ולמה שיידע? כדי שילך לבכות אצל פאפא אמסלם שאולי יסכים להעביר לו את פסל החסינות ואז יודח בעצמו, וכשהמנהיג עוזב הקבוצה מתפרקת. תחי הנקמה המתוקה. מהלך חכם של עומר שהצליח לו רק בגלל שטילטיל, במצב תמידי לחיץ ובוכה על מר גורלו כמו אותה פולניה שמקטרת אבל עושה, שכח לעצור לרגע ולשאול את עצמו: למה בעצם, עומר סיפר לי את כל זה? בשביל לגרום לי לבלבלות בכוונה? האיש שיודע מי הייתה אימא של אברהם אבינו או אשתו של אבא אבן, לא ידע להפעיל שיקול דעת כל כך פשוט ברגע המכריע.
ועכשיו לרגע נטול ציניות. סיפור אמסלם לימד אותנו מה שידענו תמיד. טוב לב לא משתלם ובטח לא מעניין את המפיקים צמאי הדם של תוכניות כמו הישרדות. ובכל זאת, הייתה ההדחה שלו אחת ההדחות היותר מכובדות שידעה הישרדות. לא רק בגלל שוויתר על החסינות למען חבר ושילם על כך בהדחה של עצמו, אלא בגלל שלאורך כל תקופת שהייתו על האי, הוא גילה אצילות נפש ולא מעד בלשונו או בהתנהגותו החמה והמחבקת את כולם, אף לא לרגע. הוא לא הגיע לגמר, אך יצא מנצח. גם כאדם וגם כי הצליח לשחזר את רגעי התהילה של פעם והוכיח שהוא נשאר קפטן המאחד את הקבוצה, כפי שהיה מאז ומעולם.