הרבה מים זרמו בנהר מאז שדרור קרן גילם את דמותו הבלתי נשכחת של יואל לזרוב בדרמה “שבתות וחגים" בסוף שנות ה־90. אלא שגם כיום, כשמתבוננים בקרן, נדמה שלא הרבה השתנה. שהזמן עמד מלכת עבורו. אלא שכשאני מעמתת אותו עם התחושה הזאת, הוא לא ממש מבין על מה אני מדברת. "תודה על המחמאה, אבל זה לא מדויק", הוא אומר בראיון ל"מעריב המגזין". "ב'שבתות וחגים' עוד היה לי שיער, ועכשיו פחות. כיום אני גם פחות טוב בסיבולת לב־ריאה. אני צריך להתחיל. אני אומר את זה משהו כמו 30 שנה. זה לא בסדר. אנשים לידי אוכלים רק קמח כוסמין ושותים מים מחיטה מלאה. אוכלים סלט דשא עם קרוטונים. רצים, קופצים, שוחים. זה מעורר השראה. וקנאה. למה כל כך יקר לשחות בבריכה, אגב?".

היום יחזור קרן למסך הקטן בעונה השנייה של הסדרה “יום האם" (שידורי קשת, ערוץ 2, 22:00), שיצרה וכתבה דניאלה לונדון דקל יחד עם דנה עדן, בבימוים של רני סער ואיתן צור. הסדרה מגוללת את סיפורה של משפחת שהינו - אלה (בגילומה של קרן מור), בעלה מושו (שאותו מגלם קרן) ושלושת ילדיהם – ואת הדרכים הקומיות שבהן בני הזוג מתמודדים עם ההורות ואתגריה, למשל איך לספר לילד שחיית המחמד מתה, כיצד לטפל במגפת כינים ועוד.

בסדרה מנסה קרן להתמודד עם שיגיונותיה של אשתו, תוך כדי שהות בעולם מנותק משל עצמו. דמותו בסדרה היא של גבר שנשלט על ידי אשתו ומפגין לא מעט חולשה, תלות והססנות.

קרן וקרן. "יש בזה משהו משחרר מאוד". צילום: יח"צ

איך הרגשת לגלם את דמותו של מושו? 

"מושו הוא קונטרה לאשתו אלה, שהיא לא בדיוק פרסומת לטוב לב. לכאורה הוא יותר נורמלי, אבל יש לו השריטות שלו. הוא עדין ופתטי, רגיש מאוד ואידיוט, הכל יחד. והוא מאוד אוהב את אשתו. זה הכיף של הקומדיה, הפערים האלה. כמובן שהבאתי את עצמי לתוך הסיטואציות והעלילות שדניאלה לונדון דקל כתבה".

איזה תהליך עוברת הדמות שלך בעונה החדשה?

"מושו, כדמות כתובה, הרבה יותר ברור בעונה הזאת. הוא לא רק מרים להנחתות לאשתו. יש קווי עלילה שבנויים גם עליו ויש לו חלק לא קטן בדינמיקה ביניהם".

עד כמה הזדהית עם הדמויות והעלילות הנפרשות בסדרה?

"זה יותר מהזדהות. יש משהו משחרר מאוד בנושאים שדניאלה כותבת עליהם ואיך שהיא מטפלת בהם. הורות, זוגיות, סקס, בגידה, זקנה, העדפת צד פוליטי כזה או אחר בגלל פופולריות, ואפילו התאהבות בגורילה כסמל לגבריות האולטימטיבית. דניאלה הולכת רחוק, קיצוני. במסווה של קומדיה היא מעלה על פני השטח דברים שבדרך כלל אסור להגיד. היא מסתכלת עלינו, בוחנת ומאתגרת את דרך המחשבה שלנו ואת הקודים והנורמות החברתיות שאנחנו חיים לפיהם. הקומדיה נותנת לזה תירוץ טוב. להיות קיצוני, לשאול את השאלות האלה. הפסיכוזה של הורים שקשורה בימי ההולדת של הילדים למשל, או הסניליות של אמא מבוגרת וההתמודדות עם זה. החיתולים, ההכחשה, הכאב, הקבלה. זה הייחוד של 'יום האם', שלטעמי התחדד מאוד בעונה הזאת. זה לא סיטקום. זה קו תפר עדין מאוד שמהלך על הקומדיה שבחיים, כשהיא נושקת לדברים הכי עמוקים של כולנו". 

בתור כותב, ניסית לתרום בכתיבה?

"לא הייתי צריך. דניאלה קשובה ומדויקת ומעל לכל מכירה את הדמויות שלה. ואותנו כמובן".

החלום ושברו

קרן, 52, גרוש פעמיים ואב לארבעה, נולד בעפולה. בילדותו עבר עם משפחתו לבאר שבע ולאחר מכן לכפר סבא. את ילדותו הוא מתאר כך: "שרתי עם מטאטא, תופפתי על סירים וקיוויתי לטוב". 

הוא שירת בתיאטרון צה"ל ואחריו החל לשחק בתיאטרון חיפה. לאחר לימודי משחק בלונדון שב ארצה ולאחר מכן החל לשחק בתיאטרון הבימה. לאורך השנים הוא שיחק בשלל סרטים (“לילסדה", “כלבת", “אביבה אהובתי", “פעם הייתי", “העולם מצחיק" ועוד) וגם כיכב בטלוויזיה בשלל סדרות ותוכניות (“מילואים", “בטיפול", “של מי השורה הזאת?" וכמובן “שבתות וחגים"). בתיאטרון שיחק קרן בין היתר בהצגות "אשכבה", "הנפש הטובה מסצ'ואן", "המפיקים", "ליל העשרים" ועוד.

בימים אלה משחק קרן בהצגה העצמאית “הוי אליאס, אליאס", קברט מערכונים ופזמונים מאת חנוך לוין, יחד עם מוני מושונוב וליליאן ברטו. הוא גם משחק בהצגה “אישה בורחת מבשורה", על פי ספרו של דויד גרוסמן, בעיבוד ובבימוי חנן שניר, ובהפקה משותפת לתיאטרון הקאמרי ולהבימה.
 

כמו כן, קרן גם כתב וביים עבור תיאטרון הקאמרי את ההצגה “על האש", שבמרכזה עומדת מסיבת יום העצמאות משפחתית בקיבוץ עמק יזרעאל, ערב מבצע צבאי שמתחיל להתרקם. ההצגה חושפת על הבמה את העצבים הרופפים של התודעה הישראלית, את הגעגועים לארץ ישראל הישנה והטובה, את החלום ושברו.

ההצגה הזאת היא הדרך שלך להתמודד עם המציאות המורכבת בארץ?

"כן, אני צוחק ובוכה. נופל וקם. יש ברירה? לא הייתה לי כוונה דרמטית לצרור דנ"א ישראלי. ברור שנגעתי במושגים רחבים שנוגעים לרבים מן האנשים שחיים בארץ הזאת. קודם כל כתבתי אנשים בסיטואציה מסוימת ומה שהיא מוציאה מהם. המחזה כזכור מתרחש בלילה של סוף יום הזיכרון ותחילת יום העצמאות, כאשר הצבא נמצא על הגבול והשאלה 'ייכנסו או לא ייכנסו' מרחפת באוויר. הזמן הזה, התלוי על בלימה, ביום חגנו, עם הסטייקים, הדגלים והמטוסים שחוצים בשמיים עניין אותי כבסיס לשאלות בסיסיות על הבית שלי. הבית על כל המעגלים שלו. הפרטי, החברתי, הלאומי".

לא בא לעשות נעים

 

תחום הקומדיה לא זר לקרן, שכבר מ־2008 מריץ ברחבי הארץ את מופע היחיד שלו “מצד שני", מופע סטנד־אפ שבו הוא מדבר בגילוי לב ובהומור על החיים: טראומות הילדות, הזוגיות אחרי החתונה, גידול ילדים ועוד.


איך אתה מוצא את האיזון בין להיות שחקן קומי לשחקן דרמטי?

"זה פועל יוצא של החומרים שאני בוחר להתעסק בהם. אני לא חושב על זה. כל דרמה תהיה טובה יותר אם לא תיקח את עצמה ברצינות ויהיה בה גם הומור, וכל קומדיה תהיה טובה יותר, לטעמי, אם תהיה בה אמת ותיגע בחומרים שיש בהם נגיעה לחיים שלנו. אני בעד חומרים כאלה ותמיד אחפש את השילוב הזה".

מה החלומות שלך לעתיד?

"הייתי רוצה לכתוב את הסיפורים שרצים לי בראש ולהוציא יותר דברים לפועל. לעשות הרבה תיאטרון, טלוויזיה וקולנוע".

האם השינויים בחלוקת תקציבי התרבות, שאותם מובילה שרת התרבות מירי רגב, הם סיבה לדאגה?

"אני לא יודע לנתח את זה באופן רחב, אני יודע שאנחנו צריכים לעשות מה שאנחנו יודעים לעשות. קצת פחות נותנים לנו. בתיאטרון תקציבים יורדים. זה ניכר. צריך להבין, כשהקופה לחוצה, מחפשים ללכת על בטוח. אבל אין דבר כזה באמנות. תיאטרון לא בא רק לעשות נעים. זה ההבדל בינו ובין בידור".

ההצגה "על האש" שכתב קרן. "הדרך שלי להתמודד". צילום: גדי דגון


האם כוונתה של השרה רגב להעביר תקציבים מהמרכז לפריפריה תועיל לתרבות בעיניך?

"אני לא בקי במספרים ובחלוקות. זה לא מתחיל וזה לא נגמר בכסף. שדרות היא דוגמה מצוינת לחיבור בין בית ספר לקולנוע בדרום, לסינמטק ולמענה שזה נותן לקולנוענים צעירים וקהל שוחר תרבות שם. תיאטרון נסע, נוסע וייסע לפריפריה בניגוד לשמועות שהכל מרוכז בתל אביב. בוודאי שאני בעד שיהיה מגוון כמה שיותר. זה צריך להיעשות בחוכמה, ועל ידי יצירת תשתית תרבותית בזיקה למקומות שזה יקרה בהם. לא בגזרות שרירותיות וקיצוצים שיחנקו כאן גופים תרבותיים שעושים עבודה ראויה ומבורכת".


אתה חושש להביע את דעותיך בגלוי, לנוכח מקרים קודמים של אמנים שהתבטאו וספגו ביקורת?

"אני מתבטא כשמשהו לא נראה לי. זו חובתי וזכותי כאזרח הארץ הזאת. כך הייתי רוצה שהמדינה תתייחס לכל תושביה ולמגוון הדעות שתמיד היה ותמיד יהיה פה. אנחנו בימים שבהם אנשים נרדפים ומוקעים על דעותיהם. בין אם הם אמנים או חברי כנסת או בין אם הם סגן הרמטכ"ל, שהתגובה לדבריו רק הוכיחה כמה הוא צדק. אבל בסופו של יום אני שחקן. וההצגות שבהן אני משחק - אלה הפרויקטים שבהם אני מתבטא בדרך שבה בחרתי בחיי".


החיים מזמנים לך מצבים פארודיים שהופכים לחומר להצגה?

"קומדיה של החיים קיימת תמיד. למשל, עליתי היום על מונית עם נהג מבוגר עם משקפיים מאוד עבים. איש קצר רואי עם צלוני שמש כאלה על המשקפיים האופטיים, שהוא הוריד והעלה אותם על העיניים כל 40 שניות בערך. הוא נסע על 30 קמ"ש בכביש ריק מתנועה, הוא לא ידע את הדרך. הדרכתי אותו עד למחוז חפצי וירדתי מהרכב בתחושה שמישהו מלמעלה בוחן אותי".