"לכודים", יס ,binge החל מ־18.8,

יס oh, ימי ג', החל מ־23.8

 

מה יש לנו: לדמויות קוראים תורהילדור ואריקור. "משטרה" אומרים לוגנלאן. הרצח מתבצע באיזה ים צפוני ולא על רקע, נגיד, המרדי גרא המשומש בניו אורלינס. ניחוח פשע חדש ומרענן עולה מאיסלנד.

איסלנד, לפי מדדים שונים, היא המקום הטוב ביותר בעולם לחיות בו. ולא נגיד מדינה כמו ישראל, שבה התושבים מקבלים טילים על הראש ודירות בגודל מטר רבוע במיליון וחצי דולר וקוטג' שווה יותר מזהב, ועדיין התושבים מעידים במשאל הטלפוני שהם מאושרים. איסלנדי, אתה תופס ישר, זה טיפוס שאפשר לסמוך עליו. יש עוד פרטים מרתקים על איסלנד שמצאתי בוויקיפדיה: למשל, אין להם צבא. והם מצפצפים על כל העולם שדורש להפסיק לדוג לווייתנים ושולפים בלי הכרה את היונק הגדול מהמים.

המדינה הקולוניאלית הרעה ששלטה עליהם מאות שנים הייתה דנמרק (רק דמיינו, משמר הגבול - דנים ודניות בלונדים אכזריים - מתפרץ בעדינות לביתכם באמצע הלילה ואחר כך בטח מקציב כפיצוי סכום כסף קבוע לכל החיים). איסלנד, מלבד מזג אוויר מחורבן, שבאוגוסט בטח לא יכול להיות מחורבן יותר משלנו, נשמעת גן עדן.

ככה שלא אכפת לי איך רוצחים באיסלנד - בטלוויזיה אני מתכוון. כשרוצחים באמריקה - בטלוויזיה כמובן - אחרי שנים רבות של צפייה בסדרות תוצרת היבשת, אני כבר מכיר מראש את כל הפוזות של הבלש, את כל הצרות שיש לו (קשיי הסתגלות למשמעת, שתייה), את כל הצרות שהמפקד יעשה לו. אני מכיר את הביטויים שישתמש בהם - כבר כתבתי כאן על המכונה שמייצרת להם באוטומט דמויות, סצינות ומשפטים. כשרוצחים באנגליה - בטלוויזיה כמובן - אני מתכונן מראש, וכבר די נאנח לקראת שלל המניירות ומילוי הפה ברוק לפני שיוצאת להם מילה אחת.

לכן, אגב, אני מסתער בחדווה על כל סדרה סקנדינבית שמגיעה אלינו: "הגשר", "אנשים אמיתיים", "נערה עם קעקוע דרקון". הפשע הוא אותו פשע. סכין בלב בשטוקהולם זהה לסכין בלב בניו אורלינס. אבל הנופים שונים, הרחובות שונים, השמות שונים, השפה שונה. תחשבו אולי שאני מפריז מעט, אבל אם כבר אנחנו בענייני סכינים, אני מעדיף אותן בשטוקהולם. קצת נמאס לי מהמרדי גרא.

ועכשיו מגיעה אלינו "לכודים" מאיסלנד. לא פחות. רק האזינו לשמות האנשים: תורהילדור. אריקור. אסגיר. ואיך אומרים באיסלנד "משטרה"? לוגנלאן! נו, אז אני שואל אתכם, זאת לא אגדה?

"תורהילדור, מאמי, המקרר ריק, אתה יכול לקפוץ למכולת להביא שני מליחים וחתיכת כבד לווייתן?".

"אי אפשר עכשיו, אריקור נפשי היקרה. יש סערת שלגים כבר ארבעה ימים ואומרים גם שוויקינגים פלשו מהים וגנבו את כל המליחים והחלב".

וחוץ מזה יש גם עלילה. ורצח. וקצין שמנסה לפענח. אבל את מי זה מעניין. 

 

"לואי ת'רו והאלכוהוליסטים",

הוט 8, מוצאי שבת, 20.8

 

מה יהיה לנו: הנושא עצוב, אבל מה לעשות, משעמם. רק לואי ת'רו, השלוך הגמלוני הנהדר בעל הסקרנות האינסופית, יכול לעשות מהקיר הזה חגיגת טלוויזיה.

אזהרה מוקדמת: נושא הפרק הנוכחי של לואי ת'רו - האלכוהוליסטים ובני משפחותיהם - עצוב, מעורר רחמים לפעמים, ומה לעשות - מונוטוני ודי משעמם כסרט טלוויזיוני. ועם זאת, לא החמצתי שנייה. אומרים לי לואי ת'רו ואני נדבק לטלוויזיה ולא מרפה. אני מוכן לצפות בלואי ת'רו שעה תמימה מראיין קיר - ותסמכו על ת'רו שבסופו של דבר הקיר ייכנע לטבעו החוקר והסקרן ולסבלנותו האינסופית, וימסור את המידע שהתבקש לתת מלכתחילה.

לואי ת'רו והאלכוהוליסטים. צילום באדיבות הוט 8

ת'רו הוא שלוך. על הערבוביה הלא אופנתית שלראשו לא עובר ספר צמרת. את משקפי הראייה שלו לא החליף מאז היה ילד כאפות בבית ספר יסודי. הוא מתלבש כדי לא להיות עירום - על פי נורמות חברתיות מקובלות וכדי שלא יהיה לו קר. הליכתו גמלונית. הוא אינו מתחכם או שופע חוש הומור. ואף על פי שאין בהופעתו דבר מה מוחצן, הוא כובש לב ושופע קסם אישי.

ברגעים הארוכים המתים בפרק ששודר השבוע וישודר פעם נוספת מחר, בנושא השפעת האלכוהוליזם על המכור ועל בני משפחתו, ניסיתי להגדיר את השווה והשונה בין ת'רו לאנשי דוקו ישראלים מקבילים. מיד קפץ לי לראש אמנון לוי. לבד מהחזרה של הישראלי שוב ושוב לעיסוק בחרדים ובעדות, לעומת ת'רו שאין גבולות לסקרנותו, האחרון הוא הקרדום, המחפר שמביאים מחו"ל כדי לנבור עמוק תחת האדמה כדי לחפש את שורשי התופעה הנחקרת.

שלא כלוי, הוא מתעניין פחות בפאנץ', בוויץ הרגעי, שיספק לו המרואיין. הוא ילך ממנו, ויחזור, ושוב יעמוד שם בעמידת השלוך שלו, נקי מהעמדת פנים, כולו סקרנות חכמה וטהורה, חמוש בשאלות שהביא מהסיבוב בדרך, באנושיות שהופכת גם נושא צחיח כהשפעת האלכוהוליזם על המכור לאלכוהול ועל בני משפחתו לחגיגה טלוויזיונית.

 


"אש נגד כוחות הרשע",

יס binge, החל מ־11.8

 

מה יש לנו: מרוב קפיצות לכל עבר וראשים שנפרדים מבעליהם, סדרת האימה המוזרה הזו נראית כמו מטר המטאורים במצפה רמון. לא בטוח שתבינו מה קורה, בטוח שיהיה הרבה דם.

פה פעור יהיה האופן המדויק לתיאור המצב הפיזי והמנטלי שבו הייתי במשך 39 הדקות של צפייה בפרק אחד מהסדרה החדשה "אש נגד כוחות הרשע". למי שלא עקב אחר לוחות השידורים ולא צפה באירוע הטלוויזיוני, הנה תקציר העניינים, ככל שהצלחתי להבין: אש, גיבור כלשהו מן העבר, חי בקרוואן, מעביר את הזמן בשכרות ובסטוצים מזדמנים, ומשחרר בטעות כוח רשע עתיק. ביחד עם כמה חברים - ביניהם זינה הלוחמת - הוא חוזר להיות הלוחם שהיה ויוצא להביס את הכוח העתיק, ולהציל - איך לא - את כל האנושות.

על פי ההגדרה מדובר בסדרת אימה קומית. לא חוכמה, אגב, לייצר אימה: שולחים כמה אנשים לבית עזוב שאין בו חשמל, מסיטים איזה וילון שמאחוריו קופץ בצרחות יצור עם חורים במקום עיניים והנה לכם שני קילו אימה. ודווקא בקטטות של אש עם חסרי העיניים - כלומר עד שאש ערף להם את הראש במסור חשמלי (יאמי) - הצלחתי להבין מה קורה שם. כלומר, היצור קפץ מכל הכיוונים, הטובים קפצו עליו, כולם קפצו על כולם, ומרוב הבזקים על המסך הבנתי במה מדובר: זה שידור חוזר של מטר המטאורים במצפה רמון.

לא חשובה העלילה, לא הדמויות - הקפיצות חשובות. השפריצים של הדם חשובים. זה מה שבטוח בסדרה המטורללת הזו, "אש נגד כוחות הרשע": לא תמיד תבינו מה קורה שם. לפעמים כשתבינו זה לא יהיה חשוב. אבל יהיה דם. ועוד איך יהיה. יהיו יצורים בלי ראש, בלי עיניים, ויהיה דם.