המרוץ למיליון עומד להסתיים בשעה טובה ומוצלחת. נראה שאפילו ההפקה כבר רוצה לראות בסיומו ועל כן התוכנית תשודר מעכשיו שלוש פעמים בשבוע.
הבטיחו לנו שזאת תהיה אחת העונות המצחיקות, והאמת, שלא צחקתי באופן היסטרי. חוץ מהצרפתים שהצחיקו אותי, כאשר בפוזה קבועה, אלכס מביט בתמימות משועשעת למצלמה וחוזר מילה במילה אחרי מה שג'וזי אומר ובמבטא הכי סקסי בעולם, "כן, כן, זה מה שג'וזי אומר". או חוץ מיעל ויוסיאל שמדי פעם העלו חיוך על שפתיי מכמה פאנצ'ים נחמדים ושנונים. באופן כללי, הייתה הרבה ברברת משעממת והרבה רעש רקע "גו גו גו, יו ניד טו גו פסט פסט, ווי אר אין אה קומפטישן" (לנהגים), וכל כך הרבה "ט'נק יו ט'נק יו" שכבר מתוך שינה התחלתי למלמל ט'נק יו, לדמויות שהופיעו לי בחלום.
ובכל זאת ולמרות הכול, העונה הזאת תיזכר כעונה של אנשים טובים, חביבים וחיוביים שנתנו מעצמם את המיטב וכמובן שאחרי תקופה כל כך ארוכה שצפינו בהם רצים ומזיעים ממשימה למשימה התחלנו להזדהות איתם ולהרגיש כאילו הם החברים הכי טובים שלנו. אולם תמיד יש את הזוג שאליו אתה מתחבר יותר או פחות.
אחד הזוגות החביבים עלי היו השפלנים, שהודחו בפרק הקודם והם כל כך חסרו לי בפרק האחרון כשהזוגות הגיעו לקמבודיה. אני לא חושבת שהיה עוד זוג באיזושהי עונה של המרוץ, שהיו בסבבה ובשאנטי שלהם, ולא שאפו כל כך לנצח בשביל המיליון, כמו באמת ליהנות מהחוויה. הם קיבלו הכול באהבה וחיוך, ועל הדרך, אף הצליחו להפנים את המראות, הנופים, הצבעים, הצלילים והתרבויות השונות ולהעניק להם את האינטרפרטציה האישית שלהם. הם אף פעם לא היו בטירוף למהר ולהגיע ראשונים כאילו החיים שלהם תלויים בזה, שלא לדבר על מחוות האהבה, ההבנה והמסירות שלהם אחד כלפי השני והכבוד שרחשו למתמודדים אחרים.
כל כך רציתי לראות אותם מנצחים כנגד כל הסיכויים ומוכיחים שאפשר גם לשחק ב"צ'יל" וב-"וייב" טוב. אפילו כאשר הודחו במקום השישי, הם קיבלו את ההפסד בקוליות כמו גברים אמיתיים. "אני לא יודע מה אני אמור לעשות עכשיו, לבכות"? שאל אורי, וריגש אותי אף יותר אילו באמת היה פורץ בבכי. אם לפחות היו האחים מגיעים לקמבודיה וחווים את הביקור המרתק בבתים שעל המים, שהם אחת האטרקציות היותר מרתקות. מי כמוהם היו יודעים למצות את החוויה. חבל.
צדק פואטי
בניגוד לכמה משימות שהיו העונה שלא הבנתי מה הערך המוסף שלהם, כמו לחפש מחט בערימת שחת ולסמוך על המזל שיאיר להם פנים והם ימצאו את הפריט המבוקש, מה שלא דרש מיומנות פיזית או שכלית, לפחות בפרק של אתמול היו משימות שוות. משימות ששילבו בין מאמץ גופני וחשיבה לוגית, כמו פתרון החידה של איזו חיה להשאיר כדי שלא תיטרף, ואיזו מהן להעביר לצד השני של הנהר. "תביא את התרנגולת ותשאיר את הפיל". או משימת הזיכרון לטווח ארוך. הטווח שבין איסוף קישוטים למקדש קטן שבנו, ועד הבאתם ליעד בנסיעת ריקשה מטורפת בכבישים הסואנים של קמבודיה, ואחר כך לזכור איך למקם את הקישוטים במקומם הנכון.
שוב אחד מאותם רגעים בהם נעשה צדק פואטי, כאשר רז ועמית השוויצו שכיוצאי קיבוץ הם מעולים בלבנות רפסודה, כאילו זה המקצוע שהם עוסקים בו כל החיים, עוד לעגו למתולתלות שבנו רפסודה שכמעט התפרקה בתוך המים, והופ, סורפרייז סורפרייז, הרפסודה שלהם עצמם כמעט הטביעה אותם והמתולתלות סיימו את המשימה לפניהם, ואפילו פתרו את החידה לפניהם, למרות שרז הכי טוב בארץ בפתרון חידות. טאדאם! כמו שנאמר: "אל יתהלל חוגר כמפתח".
בפעם הראשונה בחיי ראיתי רפסודה שלא מחזיקה אותך מעל המים. היה די משעשע לראות את כל הזוגות כשחצי גופם במים וחותרים על רפסודה בלתי נראית כי היא כמעט שקעה למצולות.
הצרפתים כרגיל ממשיכים לשבות אותנו בקסמם, בעיקר אחרי ההכרזה האחרונה של ג'וזי שהוא אוהב ילדים וכאשר הוא יתחתן הוא גם ירצה לאמץ ילד שזקוק לבית חם. "ומה אם אשתך לא תרצה לאמץ"? שואל אלכס. "אני אתחתן רק עם אישה שתרצה" עונה ג'וזי ואלכס בחצי פה לוחש לנו בקריצה כדי לא להרגיז חלילה את ג'וזי: "מסכנה".